"זה היה רגע קשה, שקשה לי לתאר אותו, אבל היה רגע קשה ממנו, וזה לבשר להוריי על מותו. זה היה הרגע הקשה ביותר בחיי. שום דבר לא משתווה לזה. הרגשתי כאילו גדעו לי את הרגליים ואת הידיים ועקרו לי איברים. לא הייתי בטוח שאני אצליח להמשיך לחיות".
במילים האלה מתאר בנימין נתניהו את הרגע שבו נודע לו על מותו של אחיו, יוני, במבצע אנטבה ואת הרגע הקשה מנשוא שבו היה צריך לבשר זאת להוריו. הקטע לקוח מהסדרה "סיירת מטכ"ל" של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, ששודרה בערוץ 13 ובהוט 8, בפברואר 2023.
כשרואים את הקטע הזה של נתניהו, קשה להאמין שהאדם הזה שמגלה כזאת רגישות להוריו שאיבדו את בכורם הוא אותו אדם שאמר השבוע כבדרך אגב, "מקווה שנוכל לבשר משהו היום או מחר בעניין החטופים". מאוחר יותר הסתבר שאין שום דבר חדש בעניין החטופים, או כפי שהבהיר נתניהו בעצרת ממלכתית לציון 58 שנים לשחרור ואיחוד ירושלים, "אם לא מחר, אז מוחרתיים". כלומר, כל מה שהתכוון ראש הממשלה לומר זה שישראל פועלת כל הזמן לשחרורם, וזו הייתה רק דרך ביטוי.
את חוסר הרגישות, או כפי שכינו את זה הורי חטופים "טרור פסיכולוגי", קשה להבין על הרקע של נתניהו, שכאח שכול נאלץ לבשר להוריו את הבשורה. נתניהו סיפר לא פעם שהחליט להודיע להם על כך פנים אל פנים ולא בשיחת טלפון. הוא שהה אז בארה"ב ונסע אליהם שבע שעות ברכב, נסיעה שאותה תיאר כ"ויה דלרוזה של כאב בלתי ניתן לתיאור". כשפתח את דלת ביתם של הוריו, אימו צילה רצה לקראתו ואמרה "הוא מת, נכון?" ונתניהו סיפר כי זעקת השבר של אביו, בן ציון, נחרתה בזיכרונו ולא תישכח לעולם.
איך יכול להיות שאדם שמתאר את מותו של אחיו כאירוע שלא היה בטוח שיצליח להמשיך לחיות אחריו, ואת זעקתו של אביו ככזאת שלא תישכח לעולם, יכול לגלות כזאת אטימות כלפי כאבם של הורים שגורלם של ילדיהם אינו ידוע, ושכבר 603 ימים הם מיטלטלים בין תקווה לייאוש תוך שהם מודעים לסבל שעוברים יקיריהם במנהרות חמאס. איך אדם כזה, שלא נמנע מלהשתמש בזכרו של אחיו הבכור בכל הזדמנות, ושאחראי למצבם של 58 אנשים, 20 מהם עדיין בחיים, לא מסוגל לייצר דיאלוג יותר רגיש ומבין עם אנשים בסבלם. מה עוד שכל סרטון הבשורה שלא הייתה צולם במנהרת ציון בירושלים. מנהרה? מכל האתרים בעולם, זה המקום שממנו בחרת לשלוח סרטון להוריהם של החטופים שבמנהרות עזה? כמה אטום אפשר להיות. כמה לא אמפתי ולא רגיש לסבל הזולת.
מוקי בצר, שהיה חברו הטוב של יוני ולחם לצידו במבצע אנטבה, סיפר פעם שצילה, אמא של יוני וביבי, אמרה לו שהיא כועסת מאוד על יצחק רבין. למה הוא היה צריך את המבצע הזה, אמרה. הוא יכול היה לשחרר 52 מחבלים תמורת 104 נוסעי "אייר פראנס" שנחטפו, ויוני היה נשאר בחיים.
האם המשפט הזה של אם שכולה, אמו שלו, שהיא מעדיפה עסקת חטופים על פני מבצע הרואי שמסכן את חיי בנה וחיי אחרים לא נחרת בזיכרונו של נתניהו?
האם המשפט הזה של אם שכולה, אמו שלו, שהיא מעדיפה עסקת חטופים על פני מבצע הרואי שמסכן את חיי בנה וחיי אחרים לא נחרת בזיכרונו של נתניהו? האם הוא לא נזכר בו לפעמים כשהוא עומד מול משפחות החטופים שדורשות להגיע לעסקה ולא להקריב את חיי בניהם או את חיי החיילים?
603 ימים. האמון הלך ונשחק לאפר ואבק. כמה מאיתנו ייפלו מהכיסא אם יתברר לנו שגם ביום ה-700 לטבח עדיין יישארו בעזה חטופים? ויחד עם האמון נשחק גם האתוס הישראלי שגדלנו עליו. שלא משאירים פצועים בשטח. שלא מפקירים שבויים ובני ערובה. שעושים הכל להחזיר הביתה ישראלים מכל מקום בעולם, גם את מי שהסתבך בפלילים.
בניגוד לתקופות של ראשי ממשלות קודמים, שבהן אין שום ספק שהחטופים היו בראש סדר העדיפויות, איזה איש צעיר שמתגייס היום מצפה שאם יקרה לו משהו מדינת ישראל תעמוד מאחוריו ותעשה הכל כדי לשחררו?
אם יש היום שני דברים שעליהם יש קונצנזוס ציבורי רחב, הם סיום המלחמה והחזרת החטופים, וההתנגדות להשתמטות החרדים מגיוס. מה שממשלת נתניהו, מקורביו ושופרותיו מנסים לעשות, זה לשבור את ההסכמות הפנימיות האלו.
603 ימים. 603 ימים של קלון. לא משנה איך ייגמר משפטו של נתניהו, קלון כבר יש לו. קלון ההפקרה הוא עליו.
בשבוע הבא יעמוד נתניהו מול דילמה: אם יחשוב שהוא יכול לקנות זמן עד נובמבר 2026, הוא ינסה להעביר חוק גיוס. אם הוא יראה שממילא ממשלתו לא תשרוד, הוא ינסה למצב את עצמו כמי שעמד מול החרדים ולא ויתר להם
בשבוע הבא יעמוד נתניהו מול דילמה: אם יחשוב שהוא יכול לקנות זמן עד נובמבר 2026, הוא ינסה להעביר חוק גיוס. אם הוא יראה שממילא ממשלתו לא תשרוד, הוא ינסה למצב את עצמו כמי שעמד מול החרדים ולא ויתר להם.
החרדים לעומתו, מלמדים בינתיים את הציבור בישראל איך הם מתפקדים כבובות גומי. מבחינה מסוימת זהו מבחן חייהם של החרדים, שאיימו שאם אין חוק פטור מגיוס לפני חג השבועות – הם פורשים. בינתיים, הם רק מאיימים ואף פעם לא מממשים. בשיחות סגורות הם טוענים שהם כועסים על ביבי ואי-אפשר להמשיך, אבל ברגע האמת הם מתגלים כפחדנים וכאופורטוניסטים שלא רוצים לעזוב את סיר הבשר.
הסיכוי שהחרדים יעזבו בשבוע הבא את הממשלה הוא נמוך. לא אפסי, ממש לא, אבל נמוך. יכולות להיות כמה אפשרויות: שהחרדים ישתפו פעולה עם הקדמת הבחירות כבר בכנס הקיץ; שהם יתחילו את תהליך הפירוק אבל לא יזרזו אותו וידחו את קידום החוק לכנס החורף; שהם יקבלו החלטה שהם נשארים בקואליציה אבל לא מעבירים תקציב ואז נצא לבחירות אוטומטית בסוף מארס.
או, כמו תמיד, נתניהו כבר ירקח איזו נוסחה כדי להראות שהמשא ומתן מתקדם, והחרדים שלא רוצים בחירות ישמיעו קולות מרמור וימשיכו איתו הלאה.
ובכל זאת, אם החרדים יפרקו את הממשלה, היכונו לקמפיין הבחירות הבא: ביבי לא היה מוכן להתקפל מול החרדים אפילו במחיר נפילת ממשלתו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.05.25
