שבועות הוא תמיד חג של שפע בקיבוצים, עם שלל צבעים, שירים, טרקטורים מקושטים, ילדים בין ערמות חציר, בני הדור הממשיך, שמניפים את תבואות השדה כמו דגל. אבל השנה, כמו בשנה שעברה, השורות חסרות. הקול של תמיר, הידיים של טל, השקט שלהם, הצחוק, העיניים.
משה אדר, אביו של תמיר, מדבר על בנו כמו על חלק מהנוף - חיוני, טבעי, נטוע עמוק בשורשים באדמה. "תמיר נולד בניר עוז", הוא סיפר, "דור שלישי בקיבוץ. הוא גדל בשדה, בטבע. הוא ידע מה זה טרקטור מגיל צעיר. רץ בין תפוחי אדמה לגזר. בעצמו היה גם איש חינוך וגם חקלאי. נשמה שקשורה לאדמה". בשנים האחרונות עבדו השניים זה לצד זה. האב מגדל בוטנים, הבן אחראי על מחלקת המים. "היינו מתראים כמה פעמים ביום בשדה, חולפים האחד על פני השני", אמר משה.
בשבתות, כך הוא סיפר, היו לוקחים את הילדים עם מגדירי פרחים וצמחים ויוצאים לשדות. עבורם זו לא רק פרנסה, הוא הדגיש — זו דרך חיים. "תמיר חסר כל הזמן", אמר האב בעצב, "בכל נסיעה שלי בשדה אני נזכר בו. כל דבר מזכיר. זה חוסר תמידי".
היום יעלו אביו ואחיו של תמיר על הטרקטור, כמו פעם. אולם השנה הם יקריאו קטעים לזכרו, ולזכר כל נרצחי וחטופי ניר עוז. "אנחנו עושים את זה בשבילו. אני מקווה שהוא יסתכל מלמעלה ויהיה גאה בנו", אמר משה.
הכאב הפרטי של משפחת אדר שזור בכאב הקיבוץ כולו. יש עדיין 14 חטופים מניר עוז. "עסקה היא האפשרות היחידה", הצהיר משה, "כולם צריכים לחזור. אתמול. לא מחר. כולם, כל ה-58. אנחנו צריכים אותם בבית".
גם אצל זמיר חיימי, דודו של טל חיימי מקיבוץ ניר יצחק, זורמת האדמה בדם. הוא בן להורים ניצולי שואה שייסדו את הקיבוץ ב-1949. "מגיל 16 אני בחקלאות, כבר 40 שנה", הוא אמר, והסביר ש"אנחנו יישוב חקלאי, כפרי. קשורים עמוק לאדמה ולאנשים".
ב-7 באוקטובר הוא ומשפחתו היו בממ"ד 14 שעות. רוצחי חמאס הסתובבו בקיבוץ, אף אחד לא ענה לקריאות העזרה שלהם. טל, מפקד כיתת הכוננות, נעלם. במשך חודשים האמינו קרוביו שהוא בין החטופים. רק בדצמבר התקבלה ההודעה: הוא נהרג יחד עם ליאור רודאיף, וגופתו נחטפה. "הם נלחמו יחד ונהרגו יחד בהגנה על הקיבוץ", אמר זמיר.
גם אחרי שנודע על מותו של טל, זמיר לא נח. הוא פעיל מרכזי במאבק להשבת החטופים. "קשה מאוד לחזור לפה כשהחטופים עוד שם", הוא אמר, "אנחנו מחכים להם. אין שקט בלעדיהם".
טל היה מהנדס, אבל קודם כול איש אדמה. "הוא היה בא לשטח עם הילדים, בוטנים, גזר, תפוחי אדמה. תמיד בשדה, עם אולר לדרמן בכיס וסנדלי שורש. הוא חסר לנו כל הזמן", סיפר הדוד.
השנה, למרות הכול, חג השבועות חוזר לניר יצחק. מי שמובילה את ההפקה היא אלה, אלמנתו של טל. "היא אישה עם כוחות נדירים", אמר זמיר, "למרות האסון היא מצליחה להתחיל מחדש".
השטחים החקלאיים עדיין בשיקום. הקרקע מצמיחה, אבל הלב עדיין כואב. "אנחנו נטועים באדמה. זה הבית שלנו. לא נלך מפה. נמשיך לגדל, נמשיך להיות הביטחון התזונתי של המדינה. זה הייעוד שלנו", אמר זמיר.
עד שיחזרו החטופים זה לא יכול להיות חג של שמחה שלמה. אבל החקלאים של העוטף, שנושמים אדמה ומזיעים אהבה, לא מרפים. הם כאן, ממשיכים. זו הדרך שלהם לומר: אנחנו חיים. אנחנו זוכרים. אנחנו לא מוותרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.06.25
