כמו במקרי אובדנות קלאסית, ישראל מגיבה לאתגרים הגוברים מצד המערכת הבינלאומית בפגיעה עצמית. בעקבות הכינוס הצפוי ב-17 ביוני בעצרת הכללית של האו"ם של הוועידה הצרפתית-סעודית, שבה מתוכננת הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית, מזהירה ישראל שתנקוט צעדים חד-צדדיים, ובראשם סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. מעבר להגברת הבידוד הבינלאומי (העמוק גם כך) ולערעור היחסים עם העולם הערבי, לרבות מחיקת האפשרות לנורמליזציה עם סעודיה, "שוט הסיפוח" מחזק את האפשרות למימוש תרחיש המדינה האחת – גדול האיומים כיום על החזון הציוני.
המיקוד הישראלי במלחמה בעזה ובהתכתשויות החריפות מבית מקשה לזהות תנועה טקטונית שלילית המתרחשת במערכת הבינלאומית וצפויה ליפול על ישראל כצונאמי כבר בקרוב. גדולות ידידותיה, ובראשן גרמניה, איטליה והולנד, מתקשות להגן על מהלכיה, ובפרט המלחמה בעזה - שאיש לא מצליח להבין מהי תכליתה האסטרטגית, במיוחד כשהיא מלווה בהכרזות ברוח השמדה, כיבוש וניתוץ מצד שרים בממשלה. הדבר יוצר דימוי של מדינה קיצונית ובלתי מאוזנת שאינה מתחשבת בשיקולים בינלאומיים וכמהה לממש חזון משיחי תוך דבקות בסיסמה "ובגויים לא יתחשב". כפועל יוצא, מתרחב בעולם השיח לגבי החרמת ישראל וצמצום הקשר עימה ומתחזק הסיכון להפיכתה למדינה מבודדת.
בישראל לא מבינים כי בעולם נחלש בהדרגה זיכרון טבח 7 באוקטובר וקיים קושי לראות בו הצדקה למהלכים הנוכחיים ברצועה, המלווים במראות שרוב הציבור הישראלי לא חשוף אליהם, אך בעיני העולם הם הבבואה האותנטית למערכה הנוכחית. ישראל לא יכולה להמשיך ולהאשים את השפל הבינלאומי בהסברה גרועה או בנטיות אנטישמיות – טיעונים שהם הפניית עורף למראה שממנה משתקף דיוקנה של מדינה ללא אסטרטגיה סדורה, למעט סיסמאות על ניצחון מוחלט ומלחמת נצח.
ברקע, נמשכת הדבקות בקונספציה החדשה שלפיה אמריקה עימנו בכל תרחיש, מה שכבר הופרך כשטראמפ הפתיע בדיאלוג עם איראן, בהסכם עם החות'ים, בשיחות עם חמאס ובמפגש עם א-שרע. זאת, בנוסף להיאחזות הנואשת ב"חזון הריביירה העזתית", שישראל נותרה המדינה היחידה בעולם הדבקה בפנטזיות על מדינות שיפתחו שעריהן בפני העזתים – מה שגם מסב נזק במערכת הבינלאומית.
גם אם תקודם בקרוב הסדרה בעזה, נותר בפני ישראל האתגר המחריף מכיוון יהודה ושומרון, שמגולם בהכרה הבינלאומית הגוברת במדינה פלסטינית. הדבר ממחיש שוב כי במוחם של מקבלי ההחלטות בישראל ממשיך לקנן רכיב מרכזי בקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר
גם אם תקודם בקרוב הסדרה בעזה, נותר בפני ישראל האתגר המחריף מכיוון יהודה ושומרון, שמגולם בהכרה הבינלאומית הגוברת במדינה פלסטינית. הדבר ממחיש שוב כי במוחם של מקבלי ההחלטות בישראל ממשיך לקנן רכיב מרכזי בקונספציה שקרסה ב-7 באוקטובר: ההנחה שניתן לשמר יציבות אסטרטגית ולקדם נורמליזציה עם העולם הערבי גם ללא דיון, קל וחומר הכרעות, בסוגיה הפלסטינית. היות שלא חל כל שינוי בהרכב מקבלי ההחלטות ולא קודם כל תחקיר לגבי מחדל 7 באוקטובר, לא מפתיע כי הקונספציה הזו, כמו רבות אחרות, השתמרה וממשיכה לחולל נזקים.
זוהי העת ללמוד מהאבות המייסדים, שלצד חזון ודבקות ביעדים היו גם בעלי ראייה מפוכחת של המציאות ויכולת לנקוט פשרות כשנדרש. ב-1949 יכול היה בן-גוריון להשלים את כיבוש הארץ באמצעות השתלטות על יהודה ושומרון ורצועת עזה, אולם העדיף שלא לעשות זאת נוכח ההבנה שהשתלטות על אוכלוסייה ערבית גדולה תפר את המאזן הדמוגרפי במדינה שאך נולדה, לצד הכרה ולפיה עיקר המאמץ הלאומי צריך להתמקד בבניית מוסדות מדינה, חברה, צבא וכלכלה, וכי כיבוש עוד שטחים ואוכלוסייה ערבית ימנע פיתוח של סדר דמוקרטי ויגרום חיכוך עז עם המערכת הבינלאומית.
מסתבר שעלול להיות תרחיש גרוע יותר מהיוותרות חמאס בתצורתו הנוכחית בעזה (לעת עתה לפחות), והוא היקלעות למלחמה שלא נשענת על קונצנזוס מבית ועל לגיטימציה מחוץ
מסתבר שעלול להיות תרחיש גרוע יותר מהיוותרות חמאס בתצורתו הנוכחית בעזה (לעת עתה לפחות), והוא היקלעות למלחמה שלא נשענת על קונצנזוס מבית ועל לגיטימציה מחוץ. בשעה שישראל ממוקדת במלחמה בעזה, מבלי לתאר לציבור מה יהיו ההשלכות האסטרטגיות שלה, מתפוגג חלום הנורמליזציה, ואין יכולת למקד מאמץ ולגייס תמיכה בינלאומית במאבק נגד "תשלובת אושוויץ" שטהרן מפתחת במרץ באמצעות תוכניתה הגרעינית. ישראל אולי תכבוש את עזה, אך תמצא עצמה מול ארסנל גרעיני שמציב איום קיומי ארוך טווח – ובו היא אמורה הייתה להתמקד.
החברה הישראלית חייבת עצירה אופרטיבית בשלב הזה, כלומר ההפך ממלחמת נצח. הישראלים זכאים להתחיל לעבד את טראומת 7 באוקטובר, לפנות לריפוי פנימי – בעיקר באמצעות קבלת החטופים – לליבון בעיות יסוד חריפות שנחשפו במהלך המלחמה (למשל היחסים בין החרדים והערבים למדינה), לשקם את המעמד בעולם, וכמובן לגבש אסטרטגיה ארוכת טווח ומעמיקה בנוגע לעזה, שלא קיימת כרגע, וסביר שתחייב בעתיד מערכה רחבה והשתלטות – תרחיש שמימושו בנסיבות הנוכחיות הרה אסון. בנוסף, מתחייב התחקיר הלאומי, מפעל רב-חשיבות שמתפוגג ככל שמתרחקים מעיתוי פרוץ המלחמה, ובלעדיו ישומרו ליקויים קשים שכנראה ישובו ויתפרצו בעוצמה רבה מבעבר.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 03.06.25
