ספרו של מארק באודן, Black Hawk Down, שנכתב לפני יותר משני עשורים, הפך ברבות השנים למיתולוגיה קולנועית וליצירה חשובה בסוגה של עיתונות מלחמה מודרנית. הספר היטיב להפוך אירוע צבאי טרגי לתובנה עמוקה על המורכבות של מלחמות חסרות הגדרה ברורה. ולמרות זאת, נשיאים אמריקנים התעקשו לאורך השנים לחזור על הטעות ההיא בקרן אפריקה וסומליה – כשהתיימרו לנסות ולעשות סדר בכאוס במדינות נחשלות דוגמת אפגניסטן ועיראק, ובמידה מסוימת גם בלוב. הניסויים האלו הסתיימו בכישלונות מהדהדים. אפגניסטן הפכה לקן צרעות של טרור; עיראק בעידן שאחרי סדאם חוסיין הפכה לפרוקסי של משמרות המהפכה האיראניים; ואילו לוב הפכה למוקד של אי-יציבות אזורי.
מקץ יותר משנתיים וחצי לכהונתה, ברור לכל שאין בידי ממשלת נתניהו השישית כל יכולת לנהל שיח אסטרטגי-מערכתי מתקדם ביחס לרצועת עזה, ולמעשה – אין לה את היכולת הזו כלל. לא בינה לבינה (נוכח הלפיתה המשיחית את רה"מ נתניהו מרגע הקמתה ולנוכח אילוציו המשפטיים של העומד בראשה); לא בינה לבין צה"ל ושירותי הביטחון, לנוכח חוסר היכולת לפתח שיח ביקורתי, מורכב וענייני בסוגיות השעה הבוערות; ובוודאי שלא בינה לבין "שותפיה" בעולם. הבידוד המדיני ההולך וגובר של ישראל הוא גם בידוד אסטרטגי עמוק שמקרין קשות על זירות הפעולה, מאיראן דרך תימן ועד לרצועת עזה. זאת, עם חריג אחד – לבנון, שם ההובלה של מנגנון יישום הבטחת הפסקת האש היא בעיקרה צה"לית ולא מדינית – והתוצאות בהתאם.
ניכר כי ממשלת ישראל בורחת מבשורה ביחס לעתיד עזה. היא איננה מעוניינת בחלופה אמיתית אחרת לשלטון ארגון הטרור כדי לשמר את הנרטיב שיאפשר את מלחמת מאה השנים בעזה, אך גם לא מותירה "כתובת" אחראית כלשהי ברצועה – לא ארגונים בינלאומיים ואפילו לא גורמים מקומיים בשטח, ובוודאי שלא החלופה הגרועה של שלטון צבאי ישראלי ברצועה. בהיעדר הכרעה ברורה בנוגע לעתיד הרצועה, זו עלולה להידרדר למצב של אנרכיה שתהפוך אותה למוגדישו של המזרח התיכון: אזור שבו שוררים כאוס וביזור כוח, הנשלט בידי פלגים חמושים בעלי תפיסות רדיקליות, הנאבקים ביניהם על השפעה באמצעות הפעלת כוח, חלוקת מזון וגביית פרוטקשן. זה אינו תסריט בלהות ממדינה קרועה ורחוקה – אלא מציאות אפשרית המתהווה כאן ועכשיו, מרחק נסיעה קצר ממרכז הארץ.
האנרכיה הזו לא תלבש בהכרח צורה של ארגון טרור ממוסד, אלא יכולה לצמוח מתוך אספסוף אלים ובלתי נשלט
בתרחיש מחמיר ולמול חוסר האונים המדאיג והמתמשך של ממשלת ישראל, האנרכיה הזו לא תלבש בהכרח צורה של ארגון טרור ממוסד, אלא יכולה לצמוח מתוך אספסוף אלים ובלתי נשלט. אלו הם אותם חלקים נרחבים בציבור העזתי, המונה יותר משני מיליון נפש ושנשטף בעשורים האחרונים בתהליך שיטתי לשנאת ישראל. החשש שלפיו מרחק דקות מהגבול תקום מוגדישו הפלסטינית הוא צרה צרורה, שיחייב לא רק תחזוק ביטחוני שוטף ויקר, אלא יפגע בתחושת הביטחון הכה חיונית לשיקום האמון של יישובי העוטף, לחזרת התושבים לבתיהם ולפריחה מחודשת של אחד מחבלי הארץ היפים שלנו.
נראה כי הכאוס המסתמן ברצועה עם הסתערות ההמון הרעב על מרכזי חלוקת הסיוע ברפיח שב ומחדד עד כמה הגמגום של הממשלה בנושא גורר את כולנו לתוך ואקום מסוכן; ועד כמה עסקת חטופים כוללת הייתה ונותרה צו השעה וראשית הצירים להסדרת "היום שאחרי", מעבר להיבט הערכי, האנושי והיהודי הטמון בלב הצורך בהשבתם, ויפה שעה אחת קודם.
