בבית הספר היהודי שבו הילדים שלנו לומדים, מונים מדי בוקר את מספר הימים שהחטופים שלנו בשבי ומתפללים לשלומם. הכניסה לבית הספר מעוטרת בסרטים צהובים ובשלט שמבטא תקווה לשובם. בבתי כנסת יהודים ברחבי אמריקה מתפללים מדי שבת לשובם. בולדר קולורדו, שבה נפצעו בסוף השבוע שמונה יהודים באירוע טרור מזעזע, לא לבד. באינספור ערים ועיירות צועדים למען החטופים בכל שבוע, בקריאה לשחרורם המהיר. בזמן שבישראל גורמים פוליטיים הפכו באופן מכוון את המאבק למען החטופים למקור לקיטוב ולמחלוקת, יהודים ברחבי ארצות הברית, מכל הזרמים, מפגינים תמיכה בלתי מעורערת במאבק ומגלים שהקשר שלהם לישראל עמוק יותר ממה שחשבו או ידעו על עצמם לפני 7 באוקטובר.
מדי פעם אני שואלת את עצמי עד כמה גם אנחנו, הישראלים, גילינו את עומק הקשר שלנו לאחים ולאחיות שלנו בצפון אמריקה? האם אנחנו בהכרת תודה על ההתגייסות המדהימה של רבים כל כך מהם למעננו? בתרומות, במשלחות מנהיגים ורבנים שהגיעו ללא הפסקה לארץ תחת מטר הטילים, או יחידים שהגיעו להתנדב בבתי חולים ובשדות חקלאיים בעיצומה של המלחמה? עד כמה אנחנו מודעים למאמצים שלהם להשפיע על דעת הקהל האמריקנית ועל הפוליטיקאים בגבעת הקפיטול? והאם אנחנו מרגישים אחריות על כך שבסופו של דבר הם משלמים מחיר על הקשר שלהם לישראל?
בקרב יהדות ארה”ב מדברים הרבה דווקא על 8 באוקטובר – היום שבו התעוררו לנחשול של אנטישמיות. בציפייה לתמיכה מהשותפים הלא יהודים שלהם, הם התבוננו ימינה ושמאלה וגילו שהם בודדים למדי
המקור הוא האנטישמיות העתיקה שמרימה את ראשה בכל דור בכיסוי אחר, ובכל זאת נדרשת מאיתנו כישראלים הכרה שכל הסלמה או החרפה בחלקת האדמה הקטנה שלנו גולשות ומשפיעות באופן מיידי או מושהה על יהודים מעבר לאוקיינוס. עבורנו הישראלים, התאריך הקובע הוא 7 באוקטובר. בקרב יהדות ארה”ב מדברים הרבה דווקא על 8 באוקטובר – היום שבו יהודים התעוררו לנחשול עצום של אנטישמיות. בציפייה לתמיכה, הירתמות וסיוע מהשותפים הלא יהודים שלהם לדרך, התבוננו ימינה ושמאלה וגילו שהם בודדים למדי במערכה.
הם דווקא תמיד היו שם, התייצבו ראשונים למען מאבקים של מיעוטים אחרים, שחורים, נשים, קהילה גאה, מהגרים; מימי הרב אברהם השל שצעד לצד מרטין לותר קינג ג'וניור בהפגנה בסלמה, אלבמה, ועד למאבקים חברתיים של המאה ה-21. ובכל זאת, ב-8 באוקטובר הם חשו לעיתים קרובות מדי בדידות עמוקה. ולא רק בקמפוסים של האוניברסיטאות.
באותו יום התערער לא רק הביטחון שלהם בחוזקה ובקיומה של מדינת ישראל, ספינת האם הרחוקה, אלא גם הביטחון הנינוח והטבעי שלהם בבית באמריקה. במשך יותר מחצי מאה, תור הזהב של יהודי ארה"ב, יהודים היו חלק בלתי נפרד מהחלום האמריקני: בתרבות, בכלכלה, באקדמיה, בפוליטיקה. אין נתיב מוצלח שבו לא תפגוש בדרך יהודים, באופן לא פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסייה. הם נחשבים לאחת מקבוצות המהגרים המצליחות ביותר בתולדות אמריקה. אבל מה שהם גילו, כפי שמגיש הפודקאסט המצליח דן סינור תיאר בנאום חשוב לאחרונה, זה שהם prominent but weak – בולטים, אך חלשים; בעמדות מפתח – אבל חסרי עוצמה.
בשיחה עם מנהיגים בולטים בקהילה שומעים ניתוח דומה. גל האנטישמיות לא נובע בעיקרו מזינוק מפחיד במספרם של האנטישמים מימין ומשמאל, הם עדיין מיעוט, אבל חברי המיעוט מצאו זה את זה ברשתות החברתיות, ועל-ידי כך מצליחים לעבור מהשוליים למקום מרכזי יותר בשיח. אם בעבר לא היו למיעוט זה מרחבים רבים לביטוי, והיו בושה או חשש להפגין את הדעות החשוכות שלהם, כעת הם מצאו קהילה והם מזינים זה את זה. הנראות שלהם גבוהה יותר, התעוזה גוברת, ובניגוד לעבר יש להם יכולת מסוכנת לסחוף אחרים ברשתות.
שינוי נוסף הוא שעד לאחרונה כלל האצבע המקובל היה שאנטישמיות בשמאל באה לידי ביטוי בשיח שנאה בהפגנות קולניות בקמפוסים ולכל היותר בוונדליזם, ואנטישמיות בימין היא שאחראית לאירועי טרור רצחניים דוגמת הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג ב-2018. שני אירועי הטרור האחרונים ניפצו את המשוואה הזו. החשש מאלימות וטרור הוא משני צידי הקיצון הפוליטי.
רצח עובדי השגרירות ליד המוזיאון היהודי בוושינגטון והמתקפה על יהודים שיצאו לצעוד למען אחיהם ואחיותיהם שבשבי בעזה בקולורדו, מוסיפים לבדידות שפקדה את הקהילה היהודית באמריקה אחרי 7 באוקטובר גם פחד עמוק. הגאווה בזהות היהודית שהתעוררה בהם ב-8 באוקטובר – הובילה אותם לענוד יותר מאי-פעם שרשראות מגן דוד, סיכות ודסקיות למען החטופים. כעת הגאווה הזו מלווה בחשש מפגיעה פיזית של ממש. החובה המוסרית שלנו כישראלים היא להתייצב לצידם, כפי שהם התייצבו למעננו – בראש ובראשונה כדי שיידעו, שירגישו, שהם לא לבד.
תמר איש שלום היא עמיתה בכירה במכון למדיניות העם היהודי, מגישת הפודקאסט Jewish Crossroads. לשעבר מגישת המהדורה בחדשות 13
פורסם לראשונה: 00:00, 03.06.25
