במשך 15 ימים נלחמו על חייו של התינוק רביד-חיים ז"ל בפגייה של בית החולים שניידר בפתח תקווה. סמוך, נמצא בית החולים בילינסון, שאליו נסעה אמו של התינוק, צאלה גז, שהייתה בדרך ללידת בנה הרביעי כשמחבל ארב בצד הכביש, ליד ברוכין, וירה לעבר המכונית שבה נסעה לצד בעלה, חננאל. "יש עוד מישהו ברכב?" שאל פרמדיק מגן דוד אדום את הבעל, ונענה במשפט המצמרר: "כן, יש תינוק בבטן שלה".
צאלה גז ז"ל הובהלה לניתוח קיסרי חירום. דקות לפני נשימתה האחרונה, התינוק חולץ מבטנה ועבר החייאה ממושכת. במהלך השבעה על אמו, נערך טקס לקריאת שמו כדי שהמוני ישראל יוכלו להתפלל לרפואתו, אף שברית המילה נדחתה בשל מצבו הרפואי. "רביד" היה השם שבחרה לו אמו המנוחה, אביו הוסיף "חיים" כסגולה לאריכות ימים.
הלווייתו של התינוק רביד חיים ז"ל
5 צפייה בגלריה
מימין: גליה, אמה של צאלה גז ז"ל, והאחיות: דולב-אביה, שקד-ירדן, לוטם-אדווה, בהלוויית התינוק רביד-חיים ז"ל
(צילום: Ronen Zvulun, רויטרס)
"היה ברור שהוא ספג פגיעה מוחית קשה", אומרת סבתו, אמה של צאלה ז"ל, גליה אביוב. "כבר בהתחלה אמרו לנו שהוא יסבול מפיגור בשל הפגיעה. איך לא? הרי במשך יותר מ-50 דקות לא הגיע חמצן למוח שלו. עד שחילצו את צאלה מהרכב ועד שחילצו את העובר מתוכה, עברה כמעט שעה".
הפיגוע הנתעב הכה גלים ברחבי הארץ, והתפילות לרפואתו של התינוק לא נעצרו עד לרגע הכואב שבישר על מותו. למרות שהתינוק נפטר מפצעיו בבית החולים, ההגדרה המדויקת היא שרביד-חיים ז"ל נרצח בדם קר בירי מחבלים נטולי צלם אנוש. לדברי סבתו, היא התחננה שלא יקברו את הרך הנולד בחלקת הנפלים, אלא מעל אמו, שנטמנה בקבר בן שתי קומות.
"ביקשתי, בכיתי, דיברנו עם רבנים וקיבלנו אישור מיוחד לפתוח את הקבר של צאלה, ולהניח את התינוק ממש עליה", מספרת סבתא גליה. "היא כל כך חיכתה לרביד. אמיתי, הבן השלישי של צאלה וחננאל, כבר בן שש. עברו עליה לפחות חמש שנים של ציפייה לבן הרביעי".
דקות ספורות לפני שהורד התינוק למנוחת עולמים בחיק אמו, שנקברה שבועיים קודם לכן, מל אותו סביו, חנוך גז, מוהל במקצועו. הוא ורעייתו הגיעו ארצה מניו-יורק לקראת לידת נכדם, וליוו בדרכו האחרונה את מי שעוד לא צחק או הלך לראשונה. אחרי המראה הזה, נגמר האוויר ולא נותרו עוד דמעות בעיניים.
צאלה גז ז"ל, בת 37 בהירצחה, היא הבכורה מארבע בנותיהם של גליה ושמואל אביוב, מנהלת חשבונות ופנסיונר של המשטרה, שגרים בגבעת זאב אצל אמה של גליה, סבתא תקווה, ראש השבט. היא נולדה בבגדד ב-48' ולכן הוענק לה השם תקווה. בימים כתיקונם זו חמולה שמחה, חמה וגועשת.
ולחמולה הזו, מתברר, יש קטע עם בחירת שמות. "שם של ילד זה לא סתם", מסביר שמואל. "צריך לחשוב איזה שם יתאים לילד. סוף מעשה במחשבה תחילה". אשתו, גליה, מספרת כיצד נבחר שמה של צאלה: "הבכורה שלי נולדה בחודש השביעי, קילו ו-300 גרם, ובמשך שלושה חודשים היא הייתה באינקובטור בפגייה, אז היה לי הרבה זמן לחשוב על השם שיתאים לה. חיפשתי שם חזק ויציב, עד שאחותי דליה צלצלה אליי והכריזה: 'מצאתי! צאלון!' לא הכרתי את העץ הזה, בדקתי במגדיר הצמחים וראיתי את הפריחה היפה שלו. אמרתי לשמוליק, 'זהו. צאלה'. לפני שנולדה צאלה, החלטנו שלכל אחד מילדינו העתידיים ניתן שני שמות, שיהיה מזל כפול ומכופל. שמה השני של צאלה היה בת חן".
שמה השני של צאלה ז"ל הוסר לפני שנים רבות, בהמלצת רב. "הוא בדק בגימטריה", אומרת אמה. "עשה כל מיני חישובים והודיע לנו שהשם של בורא עולם מופיע 15 פעמים בשם צאלה, ושזה לא בריא לילדה לגדול עם שני שמות כל כך עוצמתיים, אז ויתרנו על בת חן. אותו רב גם ניבא לנו שצאלה תביא אור גדול לעם ישראל".
"והיא הביאה", מספרת שקד-ירדן פורס, הבת השנייה במשפחה. "הטייטל הרשמי של צאלה, תרפיסטית בתנועה, ייצג רק פסיק קטן מהעשייה הגדולה שלה. זה לא מקרי שיותר מאלף איש הגיעו להלוויה שלה. שמה הלך לפניה כמטפלת רגשית באופן פרטני ובסדנאות. במקביל, היו לה הרבה קבוצות שקטות שבהן היא הדריכה מטפלים, היא המציאה שיטות להירגעות ובכל קבוצה כזאת היו מאות משתתפים. הסמל של צאלה היה החיוך הרחב, הקורן. היא לא חייכה מהשפתיים, כל הגוף שלה חייך".
״אין לי אפילו דף בכתב ידה״
בשבעה של אחותה הגדולה, מספרת שקד-ירדן, "חטפנו הלם לשמע הסיפורים. אשת מילואימניק סיפרה שצאלה הגיעה אליה קרוב לחצות כי ידעה שקשה לה להירדם. אחרת סיפרה שצאלה התעקשה להביא לה ארוחות. אנחנו לא מבינות איך ומתי היא הספיקה לעשות הכול. המנוע שלה היה אהבה".
שקד-ירדן פורס (32) ניהלה בעצמה מאבק בריאותי לאחרונה. "באוגוסט סיימתי טיפולים בסרטן השד ויצאתי לחופשת החלמה. אחרי שבועיים העיפו אותנו מהקיבוץ שבו גרנו, בעלי ואני, עם שני ילדים. חיפשנו מקום חדש". בעלה, דוד, חקלאי ומסגר, גויס כמילואימניק. "כשהוא נכנס לעזה התפרקתי לגמרי", היא אומרת, וצאלה דאגה להיות שם לצידה.
נכון לעכשיו משפחת פורס גרה בעתניאל. שקד-ירדן לומדת במכינה ללימודי רפואה, וגם מדריכת רכיבה טיפולית. "האחיות שלי מאוד מסודרות, אני עוד מחפשת", היא אומרת. לאורך כל הדרך, היא מעידה, צאלה תמכה בה. "צאלה תמיד כתבה - פוסטים, מחשבות, עצות והמלצות - היא שיתפה את הקהל שלה, שרובו נשים, בניסיונה האישי", מעידה שקד-ירדן, שאף היא כותבת. "בתקופת הסרטן שלי צאלה ידעה מתי אמא באה לבקר אותי, היא ידעה שקשה לי כשאמא עוזבת וישר כתבה 'את חזקה, את תתמודדי, את יכולה'. עכשיו אני כל כך מצטערת. אין לי אפילו דף אחד בכתב ידה".
הגעתי למשפחת אביוב בשבוע שעבר, בערב שבו הפגין חננאל, האלמן הטרי, לצד חברותיה של צאלה ז"ל בירושלים, וקרא לראש הממשלה "שיבוא לפגייה, יסתכל לרביד-חיים בעיניים ויבטיח לו שלא יהיו עוד אבות שיצטרכו לעבור כזה סבל נוראי, ושלא יהיו עוד אמהות שיצטרכו למות באמצע הכבישים שלנו בצורה כזו אכזרית". בעת הריאיון, בנות אביוב הביעו דאגה לעתידו של רביד-חיים, שנאבק אז על חייו.
"הוא לא מונשם ולא מורדם", סיפרה אז גליה, אמה של צאלה. "אבל יש לו פגיעה מוחית מאוד-מאוד קשה. הוא לא יכול להזיז ידיים ורגליים, הוא לא יכול לפתוח את העיניים. הוא לא יכול לינוק לבד, לא יכול לבלוע. הוא צמח".
שקד-ירדן, שבאותו הבוקר ביקרה אצל רביד-חיים בפגייה, הקשיבה לתיאור של אמה ולפתע, ללא התראה מוקדמת, הפתיעה את משפחתה כשסיפרה על שיחתה עם גיסה. "אמרתי לחננאל שאנחנו מוכנים לגדל אותו. אני מוכנה, אני מבינה שהתינוק הזה זקוק לטיפול צמוד, ואני מאמינה בחום ובאהבה. ברור שההחלטה הסופית תהיה בידי חננאל, הוא האבא, אבל אני יודעת שאילו היה לי ילד צמח צאלה לא הייתה מסכימה להעביר אותו למוסד". יומיים לאחר מכן ספדה לאחיין שלה כשנקבר.
"המוות שלו היה ממש לא צפוי", היא אומרת בשבוע שעבר. "ידענו שהמצב אנוש, אבל הרופאים הסבירו שהם מחכים שהוא יתחזק קצת ויוכל לעבור ניתוח להוצאת הצינורית מהקיבה, שיתחיל את ההכנות לקראת שחרורו מבית החולים, וזה מה שנתן לי תקווה. התינוק הזה היה קצה החוט שנשאר לי מצאלה. וחוץ מזה, הוא היה תינוק ממש-ממש מתוק. פעם ביומיים נסעתי לבקר אותו. בפעם האחרונה הייתי אצלו ברביעי שעבר, יום לפני שהוא נפטר".
מה זכור לך מהמפגש האחרון?
"הוא נראה כמו כל תינוק חמוד שישן. חננאל סיפר לי שבאותו היום רביד-חיים פקח את עיניו לרגע, ושמחתי. בדיעבד, נראה לי שזה מה שגרם להידרדרות".
תסבירי.
"רביד-חיים לא היה מורדם, הוא בחר שלא להתעורר. אולי הוא הרגיש שאמא שלו איננה. אולי הוא הבין שהחיים זה לא משהו. ביום רביעי שעבר הוא בחר לפקוח את העיניים ולראות את אור העולם לדקה. לדעתי, זה דרש מהגוף שלו כוח להתמודד, והוא לא עמד בזה".
״רביד-חיים לא היה מורדם, הוא בחר שלא להתעורר. אולי הוא הרגיש שאמא שלו איננה. אולי הוא הבין שהחיים זה לא משהו. ביום רביעי שעבר הוא בחר לפקוח את העיניים ולראות את אור העולם לדקה״
"זו הייתה מלחמה בין השכל לרגש", מסכמת גליה, אמה. "רצינו שרביד-חיים יחיה, רצינו שיישאר לנו משהו מצאלה, אבל ההיגיון אמר לנו שהוא יסבול כל חייו ושכולנו נסבול יחד איתו".
הבת השלישית במשפחת אביוב היא לוטם-אדווה ששון (31), בוגרת הנדסת תעשייה וניהול, מנהלת פרויקטים במשרד האוצר, נשואה לאיתמר, מנהל אחזקה ביקב, ואם לארבעה. שלוש בנותיה הגדולות, בנות שנתיים וחצי עד שש, מרגישות שמשהו קרה ונצמדות אליה יותר מתמיד. ובתמיד הכוונה לעידן שלפני 7 באוקטובר, שבו אבא שלהן גויס ומאז החיים מתנהלים בין הסבבים. לביקור האחרון שלה אצל אחיינה, רביד-חיים, הגיעה לוטם-אדווה עם תינוק בן חודשיים וחצי העונה לשם יאר ("זה מהפסוק 'יאר השם פניו אליך'") מפני שהיא מיניקה.
אין ספק שיאר הוא שם מיוחד, ואין ספק שכולם יקראו לו יאיר והוא ייאלץ לתקן.
"אז מה? זה כמו שכולם קוראים לי רותם ואני מתקנת ללוטם", היא מחייכת. "גם צאלה הופתעה כששמעה את השם הזה, ואחרי יום אמרה לי שהיא ממש אוהבת ושאולי גם היא תקרא לבן שלה יאר ואז יהיו לנו במשפחה יאר הראשון ויאר השני".
"לא!" אמה מתערבת, "צאלה רצתה לקרוא לו רביד. באמצע השבעה - שחלקה הייתה אצלנו בגבעת זאב, וחלקה בביתם בברוכין - חננאל בא אליי ואמר שצריך לתת שם לתינוק כדי שיוכלו להתפלל עליו. אמרתי 'יופי, איזה שם צאלה רצתה?' וחננאל אמר 'חושן'. עשיתי 'לא' עם הראש ושאלתי אותו, 'איזה עוד שם צאלה רצתה?' והוא ענה 'רביד'. זה היה בבוקר, ואחרי השיחה הזאת חננאל נסע לתינוק בבית החולים וקראו בשמו. כמה שעות אחרי זה, בצהריים, הגיעו אלינו מהצבא. ומה התברר? שלמ״פ שמחזיק את כל הגזרה קוראים בשם דומה״.
צירוף מקרים?
״אלוהים, גורל, מי יודע".
גליה, אמה של צאלה, מביאה לסלון קערה של כדורי פלאפל היישר מהמחבת. למרות שעדיין לא יצאה לגמלאות היא סבתא פעילה ל"לא משנה כמה", וזה אומר שתמיד יש ריח של טיגון בבית. פלאפל וצ'יפס הם בגדר מאסט, וכרגע הם גם סוג של אסקפיזם. בשאר הזמן יש שאלה שרודפת אותה ולא נותן לה מנוח: למה צאלה החליטה לנסוע באותו הלילה לחדר לידה?
"ברביעי בבוקר", היא מספרת, "צאלה הלכה לרופאה בקופת חולים. היא הייתה בשבוע 38 פלוס ארבעה ימים, אחרי חודשים ארוכים בשמירת היריון. הרופאה אמרה לה, 'יש לך פתיחה של שתיים וחצי אז אני עושה לך סטריפינג (אמצעי לזירוז לידה) ואני מציעה לך לבוא בלילה לבילינסון, אני במשמרת עד 6:00 בבוקר, תלדי אצלי'. באותו היום צאלה ואני דיברנו לפחות 15 פעמים, היא התלבטה אם לנסוע. בסוף אמרתי לה, 'אם הרופאה אמרה לך לבוא בלילה, אז סעי לשם ואבוא לשמור על הילדים'. ב-20:30 בערב היא כתבה לי, 'אני לא אלך', וחזרתי הביתה, מקלחת ולמיטה. מאז הפיגוע אני מנסה להיכנס לראש של צאלה ולהבין מה גרם לה לשנות את דעתה ברגע האחרון".
״אמרתי לה, 'אם הרופאה אמרה לך לבוא בלילה, סעי ואבוא לשמור על הילדים'. ב-20:30 היא כתבה לי, 'אני לא אלך', חזרתי הביתה, מקלחת ולמיטה. מאז הפיגוע אני מנסה להיכנס לראש של צאלה ולהבין מה גרם לה לשנות את דעתה ברגע האחרון"
הדמעות מכניעות אותה. דמעות של אילו ואילולא הן הצורבות ביותר. בימים שבהם ישבה שבעה בברוכין ניגשה אליה אישה מקומית, מיילדת במקצועה, וסיפרה לה שצאלה צילצלה אליה והיא הייתה זו שהמליצה לה לצאת לדרך. תיאור מפורט יותר היא קיבלה משכנה של משפחת גז. "צאלה קראה לשכנה שתשמור על הילדים, השכנה אמרה לה 'עוד מעט, כשהילדה שלי תירדם אני ארד'. אז צאלה אמרה לבנה הבכור, בן עשר וחצי, 'לביא, אני הולכת ללדת, תשמור על האחים שלך, נהוראי (7.5) ואמיתי (6). תכף תבוא השכנה לשמור עליכם'. היא נתנה לו נשיקה ויצאה מהבית עם בעלה ואף אחד לא ידע שהיא בדרך לבילינסון. השכנה הייתה היחידה שידעה. ואני עדיין לא יודעת מה גרם לה לעשות את זה".
פתאום, משום מקום, ניצת ברק בעיניה. "אני יודעת!" היא מכריזה. "בשנייה האחרונה צאלה החליטה שהיא לא רוצה להיות בשבת בבית החולים. מתאים לה. במקום לנוח עוד יום בשקט היא רצתה להיות בבית עם הילדים. שלושה בנים, הרבה אקשן. צאלה קלטה שאם תלד ברביעי אז בשישי בצהריים היא תצא הביתה עם התינוק. ארבעה בנים!" היא מדמיינת את התמונה שכבר לא תתממש.
אחות גדולה, אמא קטנה
לוטם-אדווה, בתה השלישית, מתרפקת על העבר. ״צאלה הייתה גם אחות גדולה וגם אמא קטנה. מדי שנה, בחופש הגדול, היא ארגנה לנו קייטנה בבית. בנינו אוהלים ממקלות וסדינים. המשחק האהוב עליה היה ‘חפש את המטמון׳, והיא תמיד החביאה את המטמון במיקרו״.
אז מצאתן אותו בקלות.
״להיפך, בכל תחילת משחק חשבתי שאולי הפעם צאלה תגוון ותחביא את המטמון במקום אחר. צאלה הייתה גם הליצנית במסיבות יום ההולדת ששקד ואני חגגנו בבית. הייתה לה תחפושת של ליצנית, היא הרקידה את האורחים וארגנה משחקים חברה כמו חבילה עוברת. היה כיף״.
לוטם-אדווה מניחה את יאר בזרועות אמה. ריח של תינוק עוזר לה יותר מכל תרופה. כשנפגשנו, יומיים לפני שרביד-חיים נקבר על אמו, האחות השלישית סיפרה על החלום שהתנפץ. "צאלה ואני היינו אמורות לבלות ביחד את חופשת הלידה שלנו. צאלה לא תחזור, הרבה פעמים ביממה אני נאלצת להזכיר את זה לעצמי, אז לפחות שרביד-חיים ישוחרר מבית החולים ויגיע הביתה, לברוכין. גם אני גרה שם, ובני הדודים יגדלו ביחד. זו תהיה התגשמות של חצי מהחלום".
הלווייתה של צאלה גז ז"ל
(צילום: מועצת שומרון)
בשבוע שעבר, אחרי ההלוויה השנייה, סיפרה: "להחזיק תינוק מת בידיים זה לא דבר שאי פעם חלמתי לעשות, אפילו בסיוטים לא ראיתי את זה, אבל באיזשהו מקום שמחתי בשביל רביד-חיים מפני שהוא נורא סבל. הינקתי את יאר שלי ליד האינקובטור של רביד-חיים, הוא עשה גרעפס גדול ואמרתי לעצמי 'תראי את האחיין המתוק שלך, אפילו גרעפס הוא לא מסוגל לעשות מבלי להיחנק'. אז באיזשהו מקום יש בזה נחמה. הוא כבר לא סובל והוא נמצא עם אמא שלו שממש-ממש רצתה להיות איתו. כשהונח עליה (בקבורתו) זו הייתה הפעם הראשונה שהיא חיבקה אותו".
״המקצוע האמיתי שלה היה להציל אנשים״
בת הזקונים, הרביעית במשפחה, היא דולב-אביה (24), מתכנתת תל-אביבית, רווקה ולא דתייה ("אני מדגישה את זה מפני שצאלה קיבלה אותי כמו שאני"). היא מפגינה בקיאות בקורות חייה של אחותה, וגם בעבודתה שרבים נחשפו אליה ברשת לאחר הירצחה.
"בפייסבוק צאלה הגדירה את עצמה כתרפיסטית בתנועה, מפני שעוד לא המציאו הגדרה לעשייה שלה", היא מספרת. "היא הייתה מטפלת רגשית בכל התחומים, מדריכת כלות ומדריכת פוריות, ובבנייני האומה היא הרצתה על זיווגים. התואר הראשון שלה בריקוד מ'אורות', והתואר השני שלה בתרפיה בתנועה. היא עבדה כפסיכותרפיסטית ובמקביל התמחתה בחרדה. היו לה שיטות טיפול ייחודיות, ופעמיים בשבוע היא העבירה הכשרה בזום לקבוצת של 500 מטפלים. מבחינתה זה היה פשוט וטבעי. 'תעבירו כלים זה לזה כדי להיות מטפלים טובים יותר', אמרה. היא הייתה יוצאת ב-4:00 בבוקר לקליניקה בירושלים, חוזרת לברוכין ב-22:00 בלילה ודבר ראשון עושה סבב אצל חברות ביישוב, לבדוק מי שלחה את בעלה לסבב נוסף. והיא גם כתבה וציירה. חצי מהציורים בבית שלנו, בסלון ובמדרגות, הם צאלה".
נראה שהיה בה משהו ייחודי, באופן שבו העבירה את הדברים ובתהודה שקיבלו, בדומה למשפיענית רשת.
"צאלה בכלל לא הייתה משפיענית רשת, להפך, היא התקשתה להשתלב בטכנולוגיה ובסושיאל. המקצוע האמיתי שלה היה להציל אנשים וזה מה שהיא עשתה על בסיס יומיומי. היא טיפלה בניצולים מהנובה, במפונים, בהורים שכולים, במי לא, והיא התחילה להעלות סרטונים מתוך רצון אמיתי להפיץ את שיטות ההתמודדות שלה בקרב ציבור רחב ככל האפשר. בסך הכל יש לה 4,400 עוקבים, והסרטונים שלה לא ערוכים מי יודע מה, הם נראים כאילו אחד הבנים צילם אותה, אבל לצאלה זה לא הזיז. המוטו שלה היה 'העיקר שהסרטון הזה יגיע למי שצריך אותו'. עם המטופלים שלה היא עבדה לטווח רחוק וברשתות החברתיות היא נתנה דברים של כאן ועכשיו, מה אתה יכול לעשות ברגע זה כדי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמך".
תני לי דוגמה לטיפ מצאלה.
"אנחנו חיים יותר מדי את העבר ואת העתיד ופחות מדי את ההווה. וזה אומר שאנחנו לא חיים את החיים כמיטב יכולתנו".
בניגוד למשפיעניות למיניהן, עולמה של צאלה היה רחוק מלהיצבע בוורוד. לפני חמש שנים היא אזרה אומץ לחשוף, וכתבה בגילוי לב: "מה שהיה לי הכי קשה אחרי הגירושין זה לא רק הפרידה והבדידות, אלא תגובות החברה. הפכתי בן רגע להיות 'פחות שווה', סוג ב' או אולי סוג מי יודע כמה. זה לא קרה מאנשים שהכירו אותי באמת. הם ידעו מי אני, הם ידעו שאני נלחמת על החיים, שאני לא מוותרת בקלות, הם ראו את החוזקות שלי וחיממו את הלב שלי באהבה. הם ידעו על ההתעללות שעברתי וראו בי אמיצה וחזקה ומיוחדת. תודה שהיו את האנשים האלה, שהזכירו לי כמה חשוב שהקשבתי לעצמי ומהי תקווה. אז אולי רק מבקשת ממני בעיקר, לחיות עם יותר עיניים טובות ופחות שיפוטיות גם כלפי עצמי וגם כלפי העולם".
"כן, כן", מצקצקת שקד-ירדן, "לצאלה לא היה טוב עם בעלה הראשון. היא נשארה איתו רק כדי לא להישאר לבד. אחרי שנתיים היא החליטה שהיא חייבת לעשות טוב לעצמה, והתגרשה. המון פעמים שאלנו אותה למה, מה קרה, וצאלה ענתה 'אני לא רוצה להשחיר פנים של אף אחד ולא לחטוא בלשון הרע'. הרב התערב ושבועיים אחרי שפנתה אליו היא כבר הייתה גרושה והתחילה חיים חדשים. גם חננאל היה גרוש. במגזר הזה קשה מאוד למצוא גרושים בלי ילדים והם מצאו אחד את השנייה והקימו בית של חיים פשוטים ושמחים".
הרבה אחרי חצות, כשאמא שלה צלצלה אליה, בת הזקונים דולב-אביה הייתה עדיין ערה. "עניתי, ואמא לא דיברה. מישהי מהמועצה לקחה את הטלפון ואמרה לי שהיה פיגוע בשומרון ושצאלה נפצעה קשה", היא אומרת. "באותו הרגע איבדתי את עצמי. צילצלתי לחבר שלי שיבוא לקחת אותי, לא הייתי במצב נהיגה, לקחתי כמה בגדים וצעקתי עליו 'תיסע באדום, אני צריכה להספיק לראות את אחותי!' אם מצבה באמת אנוש, כמו שאומרים, אז אולי יש כמה משפטים שהיא רוצה לומר לי לפני פרידה. אני לא יכולה להפסיד אותם.
"נכנסתי לבית החולים, חננאל ישב באיזה חדר והוא לא ידע שאני לא יודעת. שאלתי 'איך אתה?' והוא ענה 'אני בסדר, נפצעתי קל'. שאלתי איפה צאלה והוא ענה 'אין צאלה'. מסך שחור ירד לי מול העיניים, צרחתי, ברחתי מבית החולים, נשכבתי על הכביש, ניסו להרים אותי וצעקתי 'אתם משקרים'. לידור, החבר שלי, הצליח לאפס אותי כשאמר שההורים שלי בדרך ושהם עוד לא יודעים".
גליה ביקשה לראות את בתה. "האנשים מהמועצה שבאו אלינו להודיע על הפיגוע אמרו שצאלה נפצעה קשה, אבל בעלי ישר אמר שהיא נהרגה. הוא אמר שלא יבואו כל כך הרבה אנשים בשביל פצועה".
"כשאמא הגיעה", דולב-אביה ממשיכה, "התחבקנו. חיבוק ארוך, בלי מילים. נתנו לנו להיות איתה שעתיים, אולי שלוש. היא נראתה ישנה, עטפו אותה עד לצוואר כדי להסתיר את הפגיעות. אמא אמרה 'עוד מעט היא תתעורר, עוד מעט היא תחייך אלינו', ואמרתי לה 'לא, אמא, כבר לא'. לאט-לאט הצבע בשפתיים שלה נעלם. אמא ביקשה ממנה, 'צאלה, חכי, תני לי עוד קצת ממך'. אמרתי לה 'אני אוהבת אותך', ונתתי לה נשיקה על המצח".
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
