מופע ההשקה של קרקס נתניהו יצא אתמול לדרך, והתוכנייה מעולם לא הייתה כה גדושה באקרובטיקה פוליטית ובמניפולציות על כוח הכבידה של ההיגיון הבריא. אקסטרימי, מנותק מקרקע המציאות והולך על הקצה – הלהטוטן הראשי נתניהו הפגין בבית המשפט יכולת עילאית של ניתוק מהמציאות. ביד אחת שלף מהכובע שטיקים של דחקות, ניים דרופינג, משחקי לשון והטעיות מכוונות, וביד השנייה החזיק את מסכת הזחיחות שמא תיפול וכולם יראו כמה הוא מפחד.
הוא יודע שרשת הביטחון שהבוחרים פרשו תחתיו פרומה ומרופטת, אבל הוא לא דואג. יש מי שיעשה את זה במקומו. אנחנו למשל. הוא? משוחרר לגמרי, אחרי שתרגל הדחקה ללא הרף משך 606 ימים של מלחמה, חטופים ומחאה והפך לפנומן של טיוח. מאותו נתניהו מהורהר וממלכתי שקורא לאחדות בעם בימים שאחרי 7 באוקטובר לא נותר זכר, רק פנטזיה מדומיינת על עצמו כמנהיג נבחר. לזכותו ייאמר שעשה אתמול את הכי טוב שלו: הציע קשת זוהרת של צבעים מבאגס באני במקום אפור של עשן מלחמה; ליהק את הוליווד ומילצ'ן במקום עזה וחמאס; וניסה לשכנע שמה שאנחנו רואים זאת רכילות זולה ודיפ-סטייט, ולא האשמות חמורות בשוחד.
ההתנערות הממושכת מאחריות לטבח שחררה אותו מרגשות אשם, ההתכחשות העקבית לטביעות אצבעותיו בזירה הקטארית דווקא היטיבה עם מצפונו, וההתחמקות המוצלחת עד כה מוועדת חקירה מעניקה לו שוב ושוב תחושה משכרת של ניצחון מוחלט. על התודעה הציבורית. כל זמן שלא יפגוש את גורלו בקלפי, ימשיך נתניהו להציג את עצמו כמי שבא להושיע אותנו. עד אז הינה עשרה סימנים שיעזרו לנו לזהות מנהיג שמסוכן לעמו:
מנצל את חקירתו לחיסולי חשבונות: "זה לא אומר שלא הוטעיתי ביודעין על-ידי החוקרים"; "חשבתי שכל הדבר המגוחך הזה התחיל בגלל כתבה של גידי וייץ"; "כפי שאמרו גדולי הפרשנים - הוא אמר שאני אפילו לא אהיה הערת שוליים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אמנון אברמוביץ' אמר את זה".
משחק על הגבול שבין אמת לשקר ומתחמק מתשובה ישירה: כשנשאל אם אמר רק אמת בחקירתו, השיב: "אמרתי אמת, זה לא אומר שלא טעיתי לפעמים". כשהתובע הִקְשָׁה ושאל אם ביודעין לא אמר אמת, ענה ראש הממשלה: "מה שזכרתי אמרתי". גם כשהתובע בדק אפשרות לבעיות זיכרון, נתניהו טִשטש את זה: "לכולם יש בעיות מדי פעם".
מאמץ את תפקיד הקורבן ומקושש אמפתיה: "כבודכם זאת רדיפה, אני לא נתתי לאף אחד כלום", אמר לשופטים. בהמשך שב לטקטיקת ההתקפה וקמפיין ההשחרה על העיתונות: "חשבתי שהכול רדיפה, מצוץ מהאצבע, מגוחך. על הדבר שהיה בתקשורת".
מכחיש סדרתי וגורף: "לא חששתי מדבר, לא חשבתי אז ואני לא חושב גם היום. אני חושב שהיום כבר ברור שלא עשיתי שום דבר שמחייב חקירה ושלא עברתי שום עבירה".
מתבדח ומפחית במכוון בחשיבותם הציבורית של נושאים רגישים: "זה תיק צוללות אחר", השיב כשנשאל "מה זו הצוללת של ביבי?"; "זו בדיחה כל החקירה הזו", אמר בהמשך כשסיפר שנאלץ לדחות את שיחתו עם מזכיר המדינה של ארצות הברית בשל ההכנה לחקירה. כשנשאל על יחס המשטרה אליו במהלך החקירות, הגיע נתניהו עד סוריה בשביל הפאנץ': "אין לי יכולות של אסד האב, שבע שעות בלי כלום. שבע שעות בלי ללכת לשירותים".
המציאות, כפי שהוא רואה אותה, מוחלטת: "מה שאתה אומר לא נכון, ומה שאני אומר זו אמת צרופה", הסביר לתובע
המציאות, כפי שהוא רואה אותה, מוחלטת: "מה שאתה אומר לא נכון, ומה שאני אומר זו אמת צרופה", הסביר לתובע.
מפאר את הישגיו: "יש פה דבר מטורף, אף על פי שפיתחתי את כלכלת ישראל, אנשים התעשרו – וטוב שכך – אני לא עזרתי לטייקונים, לעשירים, לא עשיתי להם טובות, לא הייתי בקשר איתם, זה אבסורד".
משתמש בסרקזם כדי להסיט ממנו את האשמה: "מה אתה רוצה, שאהיה ביוכימאי ואסביר לך איך נוצרת כימיה בין בני אדם?", השיב לתובע ששאל אותו לגבי אחת הפגישות שערך.
מפר את הכללים שכביכול קבע לעצמו: כשנשאל מדוע נפגש עם מילצ'ן על אף שחשב שהוא פעל נגדו בבחירות, ועל אף שזה היה לתחושתו כמה ימים לפני הבחירות, השיב: "כי הוא מצא חן בעיניי. זה היה מאוד לא פוליטי. יש מפגש חברתי, אתה פוגש את האדם ואת משפחתו".
והדגל האדום מכולם:
חוסר התאמה בין מצב הרוח הלאומי למצב הרוח הפרטי: שלוש הלוויות, עסקת חטופים תקועה ופעילות עצימה בעזה לא העירו את מצב רוחו כמו הסיפור על באגס באני. פרצי הצחוק באולם בכל פעם שהוזכרה הבובה הגדולה של רעייתו שרה, מעולם לא היו רחוקים כל כך מהאבל הכבד בחוץ.
