הכתבה הזו התחילה בנימה אופטימית, מעט משועשעת אפילו, בערב שבועות. תופעה חדשה של ארבע אמהות שעומדות במשמרות מול הבית של הרמטכ"ל ברמות השבים, יישוב ירוק ויוקרתי במרכז הארץ, בוקר וערב, במטרה שיפסיק את המלחמה ויסיג את הכוחות מעזה. היוזמה, "ארבע אמהות ערות", נולדה מתוך התנועה הוותיקה, בת כמעט שנתיים, "אמא ערה", אבל בעוד שתנועת האם מנסה לעורר שינוי עם בג"צים ושאר פעילויות, "ארבע אמהות ערות" הפציעה בנימוס, במטרה להסתכל לאייל זמיר בעיניים. והוא אכן הסתכל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
האווירה הייתה אוהדת, מחויכת, כמעט קריצת עין של שותפות גורל בין הצדדים, בעיקר בימים שאחרי הפרסומים על אודות האמירות של שרה נתניהו ש"הוא מתעדף את החטופים" והמתיחות סביב הכוונה למנות את האלוף דוד זיני לראש השב"כ.
"יש לנו נוהל כזה", מספרת אורית וולקין, אחת מנשות המשמרת, "שאנחנו אומרות לו 'בוקר טוב', כשהוא יוצא מהבית, ולפעמים הוא ענה בבוקר טוב, ופעם אחת כשצעקנו לו 'תשמור על הילדים שלנו', הוא אפילו הרחיב: 'אנחנו עושים הכל כדי לשמור עליהם'. בערב שבועות הוא ראה אותנו, אמר 'חג שמח', ואנחנו אמרנו 'יאללה, נשרוד'. אפילו הזמנתי גלידה לבנות שעומדות איתי, והתחשק לי לפנק גם את המאבטחים, ונתתי להם גם. הרחוב פסטורלי, השכנים נחמדים אלינו. זמיר נראה רגוע ונוסך ביטחון, ואיכשהו אתה יוצא מהמשמרת בתחושה ששומרים על הילדים".
אבל אז הגיעו בשורות ה"הותר לפרסום" השבוע, טרפו את הקלפים והזכירו לכולם, כולל כולן, שעם כל הכבוד הם לא באותו הצד. "ביום שלישי, כשיצאה ההודעה שנהרגו שלושת החיילים מגבעתי", מספרת וולקין, "הדפסתי את התמונות שלהם, והגעתי בצהריים למושב, לתלות על הקיר של השכנה ממול, שהסכימה לנו. לצד התמונות תליתי גם פרחים ושלט: 'תן לו שיחזור שוב לביתו'.
"ואז בא מולי מאבטח, שצילם את הקיר. שאלתי: 'אתם מראים לרמטכ"ל? זה מעניין אותו?' והוא ענה לי: 'נראה לך שזה מעניין אותו? אני שולח לשב"כ'. היה שם גם מכתב מאמא שכולה, ומכתב מאמא שהבן שלה נכנס לעזה. כשחזרנו בערב, הורידו הכל. נשבר לי הלב. גם האווירה במשמרת הייתה קשה. היה קשה לנשום, בלי צחוקים או דאחקות. אלא יותר: 'וואי, מה יהיה?' השכנה שראתה אותנו אמרה שפשוט נרסס גרפיטי על הקיר שלה ונמחק בתום המלחמה. היא לא יודעת שהמלחמה לא תיגמר אף פעם. הילדים שלנו ייגמרו לפני שהיא תיגמר".
למה נשבר לך הלב? הוא הרמטכ"ל, התפקיד שלו זה לשלוח חיילים להילחם.
"קיוויתי שהוא רואה את החיילים בתור הילדים שלנו, ושהוא יודע שמי שנוסע ברכב לא ממוגן, לא בטוח יחזור לאמא שלו הביתה. כאן הבנו שהילדים שלנו לא אנשים, הם פונקציה. כשהוא נכנס לתפקיד אמר לי חבר שמכיר אותו שיהיה בסדר, כי אייל בסדר. כולם בשכונה אומרים לנו שהוא הכי 'בן אדם', פשוט הכתובת הלא-נכונה".
זה יגרום לכן להפסיק עם המשמרות?
"כולן באות יותר. אני כבר מורידה משמרות ממני, אחרת נהיה חמש".
וולקין, ג'ינג'ית חסרת מנוח, בנקאית השקעות ורצת מרתון בזמנה הפנוי, היא לא רק אחת העומדות, אלא מחוללת המשמרות. קודם לא הייתה פעילה בכלל. הבן שלה ביחידה מובחרת, אחר לפני גיוס ובבית יש גם מתבגרת. ב-7 במארס השנה, יומיים לאחר שמינו את זמיר לרמטכ"ל, וביום שבו החליט לפטר את תא"ל דניאל הגרי מתפקידו כדובר צה"ל, הרגישה שאינה יכולה לשתוק. "לקחתי את זה קשה", היא נזכרת. "התחלתי לבכות, ופשוט הגעתי לבית של זמיר לבד, והתחלתי להפגין עם שלט, 'צבא הגנה לביבי'. זה היה מהמקום של 'פאק איט, אתה עושה מה שכ"ץ אומר לך'".
המאבטחים שרק הרגע נכנסו לתפקידם במקום, לא ידעו איך לאכול את התופעה. "הם ביקשו שלא אעמוד שם", היא נזכרת, "ואני התפרצתי וצעקתי: 'כשתוציאו את הבן שלי מקיבינימט, לא תראו אותי פה יותר. עד אז אני לא זזה'. לדעתי הם דיברו בקשר עם זמיר, והוא אמר להם להניח לי, ואז הם נהיו יותר נחמדים. שזה הקל עליי".
אבל בכך לא תמה הסאגה. "אחרי שעמדתי עם השלט כמה ימים, נשברתי", היא ממשיכה. "ניסיתי לא לקרוא חדשות, להתרחק. עזבתי את המשמרת, והלכתי הביתה לשבוע. ואז הבן שלי נכנס לחאן-יונס, וחשבתי שאני רוצה לחזור לרמטכ"ל, אבל לא לבד". חברה מרמת-השרון שדיברה עם וולקין נזכרה בגבי ויטלה, ממייסדות תנועת "אמא ערה", ועשתה את החיבור. "בהתחלה אמרתי שלא מעניין אותי ארגונים", נזכרת וולקין, "אבל נפגשנו ואחרי כמה משפטים, גבי שואלת: 'אז מתי נתחיל?' אמרתי לה: 'מחר'. וזה מה שקרה. למחרת, יום שישי, כבר היו שתי משמרות, ומאז אנחנו ממלאים את השורות. ארבע אמהות בבוקר וארבע בערב – כדי שלא יהיה המוני מדי ולא יפריע – אבל כל יום, כולל חגים ושבתות".
למה דווקא אצל הרמטכ"ל? הרי הוא לא זה שקובע את המדיניות.
"אנחנו פה כדי לחזק את שומרי הסף, והוא אחד מהם ללא ספק, ובדרך שבה הוא עוצר ואומר 'בוקר טוב' לפני שהוא יוצא, הוא יודע שאנחנו לא נגדו. אנחנו מאוד מקוות שכאשר הוא יוצא מהבית וחוזר ורואה את האמהות של החיילים שלו, זה מהדהד אצלו. מבחינתי, אני חושבת שפסיכולוגית, כשהבן שלי בחאן-יונס, אולי אני צריכה לראות מולי את הרמטכ"ל. שם אני מרגישה הכי קרובה למי שמחליט על הבן שלי. וכולנו פה ככה. אנחנו מרגישות טיפה משפיעות, כשהוא מסתכל עלינו, כי הוא באמת רואה אותנו".
זמיר לא צריך כנראה את "ארבע אמהות ערות", כדי להבין מה הרוח שמנשבת סביבו, במקום שבו הוא גר. כבר בכביש הראשי של המושב תלויות כרזות ענקיות, "אין לנו ילדים למלחמות בלי מטרות", פרפרזה על הכרזה הוותיקה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות", ממלחמת לבנון הראשונה. בישראל, המלחמות לא משתנות. רק שמות החיילים ההרוגים, וחוסר הקונצנזוס בעם המלווה כל מלחמה.
מול ביתו, וילה חדשה יחסית וגבוהה שכרגע עובר כל השטח שלידה עיצוב מחדש כדי לבנות מיגון ובוטקה, הן עומדות. חולקות ביניהן פרופיל די דומה: כולן אמהות לשלושה ילדים, מיישובים מבוססים, קרייריסטיות, רהוטות. מלבד וולקין, שהסתפקה בלהפגין בקפלן נגד ההפיכה המשטרית, שלוש האחרות הן פעילות עכשוויות, ממייסדות "אמא ערה".
כזו היא ד"ר רתם סיון הופמן מכפר ביאליק, מצנתרת מוח ומנהלת מכון הדימות בבית החולים מאיר שבשרון. אמא ללוחם מילואים ביחידה מיוחדת, לוחם בסדיר ביחידה מיוחדת ולמתבגרת. מיכל הדס רובין מאבן יהודה, אוצרת חוויות ביקור דיגיטליות למוזיאונים, מפתחת תכנים, מנחת קבוצות ומרצה. אמא ללוחם מילואים, חיילת בסדיר ומתבגר. ויטלה, שהביאה את וולקין לחבורה, אף היא מרמת-השרון, אדריכלית ועוסקת ביזמות נדל"ן. אמא לקצין לוחם, לוחם ביחידה מובחרת ומתבגרת שבקרוב תקבל צו גיוס ראשון.
מתברר כי היוזמה של וולקין באה להן מהשמיים. "שבועיים קודם", משחזרת סיון הופמן, "ביום שעידן אלכסנדר חזר, גבי רצתה ללכת לעמוד ליד בית הרמטכ"ל ולא הצלחנו להבין איך עושים את זה. ואז אורית פשוט עמדה שם, ופתאום זה נהיה כל כך פשוט.
"ביום הראשון שבאנו", היא נזכרת, "המאבטחים הזמינו ניידת משטרה, והיה שם איזשהו אירוע קטן, ובסופו של דבר האירוע נפתר וכולם היו נורא נחמדים. גם השוטרים. כולם הגיעו להבנה שמותר לאמהות לעמוד על המדרכה עם שלט".
לא קל מתברר לעמוד מול ביתו של הרמטכ"ל, וגם בנות הקבוצה לא מסכימות שכל אחד יעמוד איתן. הכל בדרגה חשאית שלא מביישת מבצע של סיירת מטכ"ל. את הכתובת הן מעבירות ביניהן בהודעת ווטסאפ נמחקת, מקפידות על ביטחון שדה. כל מצטרפת חדשה מוסרת למאבטחים את שמה, מראה תעודה מזהה פיזית וגם נשאלת איפה משרת הבן שלה. האחרות אמורות גם הן לזהות אותה ולהגיד שהן מכירות. נכון לכתיבת שורות אלו מונה הקבוצה 200 נשים. וחשוב להן להדגיש שלא חייבים להיות אמהות, אפשר גם סבתות ודודות של לוחמים.
"אין ספק", אומרת סיון הופמן, "שההתנהלות של המאבטחים ושל המשטרה מושפעת מזמיר. אנחנו יודעות את זה בהשוואה למקומות אחרים, מצד שני, גם אנחנו מתנהגות אחרת. מראש לא באות לעשות רעש, ולא לצעוק. ולדעתי יש פה איזושהי הנחיה להיות איתנו בסדר, זה גם יכול להיות מאינטרסים".
ההתפתחות של ארבע אמהות ערות, קשורה לדבריהן לאבולוציה של תנועת האם. "כש'אמא ערה' הוקמה, חודש וחצי לתוך המלחמה", מספרת סיון הופמן, "היה לנו מאוד ברור שאנחנו לא פונות בכלל לצה"ל. אמרנו: 'יש מספיק אנשים שנכנסים בצבא, ולכן על אף שהוא פישל ב-7 באוקטובר, אנחנו לא באות למפקדים, אלא לנבחרי הציבור'".
בתחילת מארס, עם עזיבתו של הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי, משהו בטון שלהן השתנה. "זמיר זה לא הרצי", אומרת הדס רובין. "הוא מונה על ידי הממשלה הזו, וצריך להוכיח שהוא שומר על הילדים שלנו. רצינו להגיד לו: אסור לך להיכנע לתכתיבים פוליטיים. במקביל, הבנו שאין עם מי לדבר בפוליטיקה. לא בוועדות ולא בפגישות אישיות ולא במכתבים. זאת הממשלה הכי מנותקת מהציבור שהייתה פה אי פעם".
אולי פשוט מנותקת מהציבור שלך?
"לא, יצרנו קשרים גם עם אמהות ללוחמים מקבוצות אוכלוסייה אחרות, בין היתר ימניות ודתיות ומתנחלות, ועשינו מפגשים, ואנחנו יודעות מה משותף לנו. מעבר לחרדה האימהית ולדאגה, משותפת התחושה שהממשלה הזאת לא ראויה להנהיג את הילדים שלנו לקרבות".
רוח גבית וחיזוקים קיבלו ארבע אמהות ערות מאורנה שמעוני, מייסדת התנועה המיתולוגית "ארבע אמהות". במפתיע, זה לא בא לה בקלות. סיון הופמן: "בעידודה של אורנה שאמרה שאין לנו מה ללכת לאנשי הצבא, אלא רק לפוליטיקאים, ישבנו במשרדים שלהם. אבל אחרי כמה זמן אמרתי לה: 'אורנה, אין למי ללכת. אפילו לעמוד מחוץ לבית, אין מול מי'.
"כשאורנה עמדה מול פוליטיקאים, שרון, בגין, הייתה פוליטיקה אחרת. הם נתנו לה להיכנס ללשכה, לצרוח ולעצבן אותם. היום זה לא יקרה. אני אחטוף מכות ויגידו לי שאני קפלניסטית. אחרי כמה ימים של מחאה מול הבית של זמיר, כשאורנה ראתה מה קורה וקצת קיבלנו פידבקים, היא כתבה לי: 'כל הכבוד, אני רואה שאתן במקום טוב, תעשו ותצליחו'".
הדס רובין: "אני זוכרת שבזמנו יצחק רבין אמר, שאחד הדברים שהכי השפיעו עליו הייתה העובדה שאמא של יוסק'ה גרוף, שהיה חייל חטוף מהנח"ל, ישבה אצלו בלשכה יום-יום. הוא לא יכול היה להיכנס או לצאת בלי לפגוש את העיניים שלה, וזה טילטל אותו והשפיע עליו מאוד. לצערי היום, אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה איזושהי אמא תשב בכניסה ללשכה של נתניהו, הרי יזרקו אותה מכל המדרגות, לא ייתנו לה להיכנס, יגררו אותה ויעשו לה סימנים כחולים על הידיים.
"הפוליטיקאים שלנו היום לא נגישים, וגם כשכבר כן פוגשים אותם וחלקם פגשנו, יש להם מבט אטום בעיניים ברמה של את פוגשת פלקט ולא בן אדם. וגם כשאת פוגשת את אלה שהם כן בני אדם, הם אומרים לך דברים בחדרים סגורים, והם לא יגידו את אותו הדבר בחוץ. בסוף, הרמטכ"ל, אנחנו משליכות עליו את יהבנו, לא רק בגלל שאנחנו רוצות, אלא בגלל שהוא האחרון שנשאר. היחיד שאני חושבת שיש סיכוי שהמבט עיניים שלי יכול להפעיל אצלו משהו".
כמובן שהעמידה מול הבית חושפת את המפגינות לשאר בני המשפחה, למשל לאשתו של זמיר, רונית. "הבנו מאיזו שכנה או חברה", מספרת וולקין, "שרונית אמרה שמאוד קשה לה שאנחנו שם. אנחנו לא רוצות שיהיה לה קשה, כי חוץ מזה שהיא התחתנה איתו, אין לנו נגיעה אליה. לכן כתבנו מכתב שמסביר שהעמידה שם היא כדי שלא נשתגע מדאגה, ואם גרמנו אי-נעימות אז זו לא הייתה הכוונה. שמנו לה את זה על המכונית, אבל המאבטח הסביר לי ששום דבר לא מגיע אליה. שבטח העיפו את זה לפח. וזה הוריד אותי".
האם אתן מצפות שהוא יזמין אתכן לביתו?
ויטלה: "לגמרי כן. גם אשתו יכולה לעשות את זה. מול כל כך הרבה מעורבות של אשת ראש הממשלה, גם היא יכולה, בעיקר כשיש לה בבית חייל בשריון ועוד חיילת. הייתי רוצה שהיא תדבר איתי, תקשיב לרחשי ליבי, שתשמע עם איזה תחושות אני הולכת לישון בלילה, והייתי מאוד שמחה שהיא הייתה מדברת על זה גם כן עם בעלה".
אגב, איפה האבות של החיילים? למה הם לא עומדים איתכן?
"יש לנו חולצת אבא ער", מחדשת סיון הופמן. "כשהקמנו את התנועה לא תיכננו, אבל אבות באו וביקשו. הם אמרו: 'גם אנחנו ערים בלילה', 'גם אנחנו חרדים', 'גם אנחנו לא ישנים'. תהיה משמרת מחאה של אבות, אולי מול הרמטכ"ל, אולי במקום אחר. אנחנו מזמינות אמהות לעמוד בקבוצות של ארבע, בכל צומת, מול כל בית, זה יכול להיות מול בתים של נבחרי ציבור, או מול מרכזים משמעותיים".
כאשר התחילו עם פעילות "ארבע אמהות ערות", חידדו את הכללים, בעיקר בגלל אופי היישוב והרצון להתחבר. הדס רובין: "מוגדר לכל מי שמגיעה למשמרת, לשמור על שפה מכבדת. לא יהיו מילים כמו בוגד ודם על הידיים וכל השפה הזאת". וזה מתברר, עובד. "אחד הדברים הכי מרגשים ומחזקים", אומרת סיון הופמן, "זו התמיכה האדירה. החל מהשכנים שמציעים כל עזרה אפשרית, רכבים שעוברים, עוצרים ואומרים לנו: 'תודה שאתן עומדות פה', 'ההצלחה שלכן היא ההצלחה של כולנו'. היום עברה משאית זבל, והנהג הצדיע לנו. גבי איבדה את המשקפיים והמאבטחים הלכו איתה ועזרו לה לחפש. זה מרגש וזה מחזק, ונותן לנו להבין שאנחנו עושות את הדבר הנכון. הציבור זקוק לאמהות".
אף אחד לא מקלל? צועק ביבי המלך?
סיון הופמן: "רק פעם אחת מישהי במושב צעקה עלינו שנלך הביתה. היא גם זאת שהורידה תמונות חטופים שנתלו במושב".
הדס רובין: "עצם העובדה שאנחנו עומדות שם בלי להפריע לסדר הציבורי, ולא באות עם מגאפונים ועם המונים שעושים רעש, ולא מפריעות לאף אחד, זה מה שעושה את האפקט".
סיון הופמן: "קודם כל זה מעורר שיח, מחשבה, וכמו שאת שואלת, 'למה אתן עומדות מול הרמטכ"ל', אז אנשים שואלים את עצמם: 'רגע, מה הן דורשות מהרמטכ"ל, למה הן דורשות את זה מהרמטכ"ל'. זה שיח שהוא חשוב. כי בסוף, אנחנו מחפשים את המנהיגות ואת האחריות ואת המבוגר האחראי. והעובדה שאנחנו אמהות ללוחמים, יש לה זכות עמידה מאוד משמעותית, כי שוב, אין מחיר יותר גבוה מהמחיר שהאמהות משלמות. המסר שלנו הוא: 'תסתכל לנו בעיניים ותהיה ראוי. תהיה המפקד שבן-גוריון התכוון אליו'. אבל בעניין ועדת חקירה למשל, אנחנו יודעות, זה לא הוא".
ארבעתכן נשים מאוד הישגיות, בעלות מקצועות חופשיים, בראש הפירמידה החברתית. איפה האמהות קשות היום? האמהות של החפ"שים? אולי זו מחאת הפריבילגיות, המשכילות עם הילד ביחידה המובחרת?
"להפך", עונה סיון הופמן. "לי יש את הפריבילגיה להשמיע את הקול של מי שאולי לא יכולה, כי קשה לה לאבד שעות עבודה. לאט-לאט אנחנו נגיע גם לאוכלוסיות האלה וגם לקהילות האלה. כי החוזה בין כל האמהות למדינה הוא שאנחנו מחנכות ומגדלות את הילדים שלנו לתרום, מוסרות אותם לידי המדינה ותפקידה של המדינה לעשות הכל כדי לשמור על החיים שלהם, כדי לתת להם בהמשך מדינה ראויה".
אז למה אין נשות ימין במפגינות? או אמהות בדואיות למשל?
הדס רובין: "אולי כי לא עשינו חוג בית ברהט. היו לנו שורה של מפגשים עם נשות ימין מהציונות הדתית. הן לא יוצאות ועומדות קדימה, בין היתר בגלל הסיווג כשמאלניות והפחד מרעל".
היו כאלו שאמרו: "אני לא בדבר הזה"?
וולקין: "גם אצל 'הפריבילגיות', מה שאת קוראת, יש אמהות שלא רוצות לבוא. חברות שלי מילדות אומרות לי: 'זה לא בשבילי'. בגלל הפורמט. הן ילכו להפגין בקבוצה גדולה, כי הבן שלהן נלחם. אבל זה כבד להן בלב לראות את הרמטכ"ל בעיניים".
העמידה יחד הן אומרות, יצרה רגישויות שיש רק לאמהות של קרביים. "יש אמהות", מסבירה הדס רובין, "שברגע שהילד בפנים, הן נכנסות לקיפאון, לא מסוגלות לתפקד, לא עובדות כמו שצריך, ואז הן לא באות. 'אני לא יכולה', 'זה גדול עליי', הן אומרות. ויש את אלה שדווקא כאשר הילד נכנס לעזה, הן פתאום אומרות: 'אני חייבת לנתב את החרדה הזאת לעשייה, לא יכול להיות שאני אשב בשקט בזמן שהוא שם'".
חזית נוספת הן מנהלות מול הילדים החיילים שלהן. כמו במקרה של ויטלה, שלפני חודש רצו להכניס את היחידה של הבן שלה לעזה, אחרי ארבעה חודשי טירונות בלבד. "ועם הפעילות שעשינו", היא אומרת, "הצלחנו לעצור את זה, ומאז הוא לא מדבר איתי, כי הוא מאשים אותי שבעצם סיכלתי את כניסתו לעזה".
גם הבן של סיון הופמן לא רווה נחת מפעילותה. "הוא היה אמור לחזור מחו"ל לצו 8", היא מספרת, "ואני התחלתי להגיד לו: 'מה אתה חוזר, בשביל להרוג חטופים, מה מטרת המלחמה?' והוא ענה לי: 'אם את ממשיכה, אני חוסם אותך בטלפון'. אז הפסקתי. מולו, אני משתדלת לצמצם את הדיון, הוא יודע מה הדעות שלי. ברמה האישית, כאזרח, הוא גאה במה שאני עושה. כחייל זה מורכב לו".
"אצלי בבית", מגלה וולקין, "בהתחלה בעלי כעס שאני מכניסה פוליטיקה הביתה, ושזה יכול להשפיע על הילדים, עכשיו כבר יש לנו צחוקים. כשהם רואים שאני מאוד רצינית ומהלב, הם אומרים 'כל הכבוד'. עוזרים לי בהכנת פוסטר. הבת שלי רוצה לבוא למשמרת, בינתיים אני מעדיפה שלא".
הדס רובין: "הילד שלי, בן 13, אמר לי: 'אמא, אני דואג לך. את מתעסקת בתכנים נורא קשים, במוות ובחטופים ובהרוגים לא יכול להיות שזה לא נוגע לך בנשמה. את צריכה קצת לעשות דברים אחרים'. ויום אחד כשראה שאני מיואשת, אמר: 'אני מאמין שבסוף תצליחי. וגם אם לא, תוכלי כל החיים להסתכל לעצמך בעיניים, ולדעת שעשית כל מה שאת יכולה'.
"לגבי הבן הגדול, חיכיתי שייצא מעזה כדי לקבל את ברכת הדרך שלו. והוא אמר לי: 'אמא, תבטיחי לי שתשמרו על שפה נורמלית ולא תהיו כמו הפוליטיקאים'. והדבר השני שאמר: 'זה לא שונה מזה שהיית בהנהגת הורים, או בוועד של הגן, את פשוט עושה את זה במקום אחר'".
"כולנו היינו בוועדים של בית הספר", צוחקת סיון הופמן. "הייתי מצנתרת מוח בבוקר, ובלילות עוטפת לכל הכיתה ספרי תורה לטקס. כל החיים התעסקנו בחופשות, בימי הורים, בטיולים שנתיים, בטיולי בר-מצווה. אז, רצינו הכי טוב לילדים שלנו במובן המשפחתי, בתוך הבית. היום אני חושבת שאנחנו, כציבור, התעוררנו להבנה שאנחנו צריכות לדאוג לעתיד שלהם גם כמדינה וכקהילה, ובשביל זה אנחנו פה".
איך אתן לא מתייאשות?
סיון הופמן: "אנחנו מתייאשות 80 פעם ביום, ובאותה כמות של פעמים, פלוס אחת, אנחנו קמות. כמות הפעמים ביום שאני נעה על הגל הזה שבין ייאוש לתקווה, הוא עצום. כי קשה, כי ארוך, כי מעייף, כי לפעמים את מרגישה שהדלתות נסגרות, שאף אחד לא מקשיב, שזה לא מייצר שינוי. שאין אימפקט, אין המון הצלחות, אבל בסוף זה עלינו. אנחנו עובדות בלייצר תקווה".
הדס-רובין: "ייאוש זו לא אופציה. לאמא אין אופציה להתייאש, אף פעם, גם אם הילד שלה נורא חולה חלילה, גם אם חסר איך לתת לו את הסנדוויץ' בבוקר. אימהות זאת פעולה של תקווה. אנחנו לא מביאות ילדים לעולם בפסימיות, אחרת לא היינו מביאות אותם. וכשאנחנו מתמודדות כל הזמן עם הקשיים לאורך הדרך, זה בגלל שאנחנו רואות בקצה את המבוגר שאנחנו מגדלות, עם כל הפנטזיה שאנחנו שמות עליו, בצדק, לא בצדק. אבל זו פעולת צופת עתיד, עם תקווה".
ויטלה: "אני רצה בחמש בבוקר. הריצה משאירה אותי בשפיות, ותמיד יש את הקפה של אחרי. זה שהפוליטיקה נכנסה הביתה זה דבר נהדר, מופלא. זה ריצות למרחקים ארוכים, וגם שם צריך לתכנן את הזמן ואת הפיפי ואת המים ואת הג'ל לרענון, כי יש משימה וצריך להתגייס ולעשות אותה".
סיון הופמן: "דווקא כשאת שבורה ורצוצה ועייפה ושנתך נודדת ונטרפת, לבוא ולעשות, וגם להיות מוקפת במעגל אמהות שעומדות בחוץ ובוכות, ומשתפות: 'הבן שלי ככה והבן שלי ככה', ו'אני לא ישנתי בלילה ואיזה מחשבות היו לי', ו'איזה שיר נשים בהלוויה של הבן אם חס וחלילה'. כשאני משתפת את זה, זה נותן לגיטימציה לחרדות, והחיבור הזה והקהילה הזאת שנוצרת, סוג של קבוצה תמיכה שיש בה גם עשייה".
"תרפיה במחאה", צוחקת הדס רובין, אבל היא רצינית לגמרי.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.06.25
