א. על הדאגה. מזדמן לי לשוט הרבה בארץ, להתהלך בה ולהיפגש עם ציבורים רחבים מכל גוני הקשת הישראלית, יהודים וערבים, חילונים, דתיים וחרדים, צעירים ומבוגרים ובהם עובדות ועובדי השירות הציבורי. שאלה אחת בפיהם, ועימה דאגה עמוקה עד מאוד: "מה יהיה?". זו גם שאלה שאני שומע השכם והערב מקרוביי וחבריי. מכל עבר: אין שיבת חטופים (העיקר), למרות שיש מלחמה, חללים ושכול יש מהפכה משפטית נמשכת, יש מריבות ושסע אין קץ, יש התנגשות בין הממשלה לבית המשפט העליון ליועצת המשפטית, יש חרפות וגידופים, וכמובן יש מפולת בינלאומית.
סוג של געוואלד. אין תשובה בפי לבד מן האמונה והאמירה כי בסוף ננצח, כי אין לנו ארץ אחרת ולא אבדה תקוותנו. אך כל המודאגים הם ישראלים טובים בעלי ניסיון, המקווים לעידוד של שפיות ולדיאלוג עם העומדים בראש, דיאלוג שאיננו, ובמקומו סרטוני יחצ"נות, אכן, הלוואי שיכולתי להשיב מהותית, אך גם לעצמי איני יודע כיום לשרטט חזון אופרטיבי ומעשי, להבדיל מן התקווה הציונית הבסיסית שעם האמונה הביאתנו עד הלום. לאן מובילה הדרך? האם יימשך הכאוס בשירות הציבורי ובכלל, בעוד חיילי צה"ל לוחמים ואף נותנים נפשם, למרבה הצער? האם תהא שבשבת של "חזון טראמפ" לפי מצבי רוחו המשתנים? אנו זקוקים לחזון, לתוכנית - ולפי שעה אין. אני ממתין בקוצר רוח; ובעיקר, בעיקר - לשחרור החטופות והחטופים, שאין משימה גדולה הימנו.
ב. ועדת איתור ופרשנות חוקים. אנו שומעים יום ויום טענות על פער בין "רצון העם" המתבטא בלשון החוק לבין פרשנות משפטית העלולה לפי הנטען לעוות או אף מעוותת אותו. כך לגבי מינוי נציב שירות המדינה, כך לגבי ראש שב"כ. לכל בר דעת הגון ברור כי לשון החוק המסמיכה גוף כמו הממשלה למנות איננה מתירה שרירות, מינויים לא ראויים והיעדר הליך מסודר. שר האוצר בייגה שוחט המנוח מספר בזיכרונותיו כיצד פעלנו יחד (אני כיועץ משפטי לממשלה) "לצמצום משמעותי של נושאי משרות האמון, ונקבע כי יוקמו ועדות איתור שיבחנו את כישוריהם של המועמדים לתפקידים השונים". נציב שירות המדינה אינו צריך להיבחר במכרז, כי הדבר אינו מעשי ואינו אפשרי. אך ועדת איתור – בהחלט; יבואו בפניה מועמדים שונים והיא תציע לממשלה. ובהקשר זה, נשגב מבינתי מה יועצים לראש הממשלה. בבוקר היום שבו הודיע ראש הממשלה על מינוי האלוף זיני לראש שב"כ, נתפרסם כאן טור שלי והצעתי ללכת בדרך שהתווה בג"ץ כדי לא להתבזות ולהיכשל כמו במועמד קודם, שהודח בגלל השתתפות בהפגנה. אך כשנעשות שגיאות בזו אחר זו, התוצאה היא מבוכה וקשיים.
ג. ובכל זאת על דברים טובים. ימים אחדים לפני חג מתן תורה הוצג לציבור תנ"ך ששון בן 1,100 השנים, שנתרם למוזיאון "אנו" על-ידי ידידי הוותיק השגריר אלפרד מוזס. נכס תרבותי לאומי נפלא, חוט זהב הקושר אותנו ליהודים בגלגולי ההיסטוריה, שלא מש ספר התורה מפיהם. ולפנות בוקר בחג השבועות צעדנו לכותל המערבי. מי שלא ראה את המוני בית ישראל בכותל בשחר החג לא ראה מימיו מראות מפעימים, בוודאי לא כאלה. קראתי שם ממגילת קלף שזיכתה אותי בו מרים רעייתי את רות, אחרי ששעות לפני כן ילדה אחייניתי מיכל את בתה רות למזל טוב. ולבסוף, ברכת חג לאזרחי ישראל המוסלמים והדרוזים החוגגים את חג הקורבן.
אליקים רובינשטייןצילום: נדב אבסד. והערה אישית. מאז פרישתי לגמלאות ב-2017 מבית המשפט עסקתי כמעט אך ורק במיזמי התנדבות. לאחרונה נעניתי לפנייה למשהו חדש - נשיאות המכללה האקדמית אשקלון, מכללה בת קרוב ל-5,000 סטודנטים שבה תואר ראשון ושני בתחומים רבים, וגם שני קמפוסי-משנה בגן יבנה ונתיבות, לחרדים גברים ונשים; המגוון הישראלי משובב הלב. הרוח החיה המנכ"ל ד"ר פנחס חליווה והרקטור פרופ' שמעון שרביט רשאים להשתבח במעשי ידיהם. הצטרפתי אליהם מתוך תחושת שליחות חברתית, וצופה בעניין לאתגר ולסייעתא דשמיא.
