7 באוקטובר הותיר לא רק כתם מדמם בלוח השנה של ישראל, אלא גם צלקת בתודעתם של יהודים בכל העולם. גל האנטישמיות ששטף את העולם אחריו חידד לכל יהודי את הקשר העמוק לארץ האבות, והמונים ברחבי העולם צעדו בתמיכה במעשי הברבריות של חמאס. בו בזמן, ראינו גם גל חסר תקדים של סולידריות עם ישראל - כמעט אחדות נדירה של ממשלות שתמכו, מנהיגים שליבם נשבר אל מול גורלם של נשים, ילדים ואפילו תינוקות.
אבל ההיגיון החזיק מעמד זמן קצר בלבד. עוד לפני שצה"ל הספיק להתארגן כבר נשמעו גמגומים, תירוצים והסברים - כמו מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש שהזכיר את ה"הקשר", כאילו שיש נסיבות מקילות לזוועות שכאלה. הסולידריות עם ישראל נעלמה ברגע שצה"ל החל להגן על הציבור. גל חדש של אנטישמיות התפרץ - והוא עדיין לא שכך. כפי שברנאר-אנרי לוי כתב: ישראל נותרה לבד. בדידות מפחידה, כי נדמה שהיא מצדיקה את השנאה הבזויה ביותר - כלפי ישראל, וכלפי יהודים.
כדי לרדוף את המחבלים, ישראל נאלצה להפציץ את עזה - תוך פגיעות באזרחים, נשים וילדים. אי-אפשר להישאר אדיש להרס ולכאב. יותר מדי דם, יותר מדי מוות, יותר מדי סבל. וחמאס - גם כשהוא נחלש - עדיין מחזיק חטופים. למי בעולם אכפת מכך? מי בכה על ילדי משפחת ביבס? מי לוחץ על חמאס לשחרר את החטופים וכך לשלול מנתניהו את תירוצו להמשיך במלחמה?
חובתנו המוסרית היא להפסיק את המלחמה, והצעד הראשון לשלום הוא שחרור מיידי של כל החטופים החיים והחזרת כל החללים. זו צריכה להיות משימת-העל של האו"ם, וצרפת - מולדת מגילת זכויות האדם - צריכה להפוך זאת ליעד הלאומי.
ממשלתו של בנימין נתניהו, במרדף כמעט עיוור אחר חמאס, מרחיקה את כל הדמוקרטים וידידיה של ישראל. חמאס, בגאוניות שטנית, ובסיוע של "ארגונים הומניטריים" - כלפי כל אחד, רק לא כלפי יהודים - הצליח להפוך את ישראל ל"מרעיבה", כי חסמה את העברת הסיוע לחמאס, ואת חמאס עצמו ל"קורבן של רצח עם", למרות הצהרותיו הפומביות על רצונו להשמיד את ישראל. הם אינם מסתירים את מטרתם - הם מתפארים בה.
איני תמים לחשוב שזה ימחק את האנטישמיות, אבל זה יכול למחוק את הסיכון הגדול ביותר להסלמה - ולבנות עתיד של שלום לדורות הבאים. אוטופי? אולי. אבל כאן חייבים להיות אוטופיים
ראש הממשלה נתניהו חייב להבין: חורבן עזה והשמדה של משפחות שלמות רק יולידו עוד שנאה. כיבוש קרקע לצורכי "הגנה" יוביל לעוד מלחמות - לנצח. לאורך ההיסטוריה, גם הרחוקה, ישראל לא הייתה גדולה במספרים, אלא ברוח. ישראל תמיד הייתה גדולה בערכיה האנושיים, המוסריים. הערכים האלה חייבים לנצח - גם מול סירובי השלום העקביים של ההנהגה הפלסטינית. הסוף היחיד האפשרי למלחמה הזו הוא חיים משותפים, בשלום, של שתי מדינות.
פעלתי שנים רבות למען שלום, והצעתי יוזמה שהוצגה בפסגת דאבוס 2005 בצידו הירדני של ים המלח, בנוכחות נציגים בכירים מהרשות הפלסטינית וממשלת ישראל, ויותר מאלף בכירים ערבים - שעמדו והריעו. המיזם, כמו רבים אחרים, נמחץ תחת עליית חמאס והאלימות. לכן, ישראל חייבת לקחת את ההובלה המוסרית וליזום תוכנית שלום חדשה, תוך שיתוף מדינות ערב (ובמיוחד מצרים, ירדן, האמירויות, סעודיה וקטאר), ארה"ב ומדינות אירופה התומכות בשלום - בהן צרפת. התוכנית צריכה לכלול את חיסול חמאס, פירוז עזה, שלטון ביניים עצמאי בפיקוח בינלאומי בעזה ובגדה, בחירות חופשיות והקמת ממשלה פלסטינית דמוקרטית שמכירה בישראל (ולהפך), בגבולות בטוחים ומוסכמים. רק אז תוכל הקמת מדינה פלסטינית לקבל משמעות אמיתית. ורק אז תוכל ישראל לקיים בחירות - ולבחור ממשלה שמחויבת לפיוס ולשלום.
מוריס לויצילום: פובליסיסאיני תמים לחשוב שזה ימחק את האנטישמיות, אבל זה יכול למחוק את הסיכון הגדול ביותר להסלמה - ולבנות עתיד של שלום לדורות הבאים. אוטופי? אולי. אבל כאן חייבים להיות אוטופיים. התקווה היא שהולידה את מדינת ישראל. החלום לשלום הוא שיצמיח אותה מחדש. זהו צו מוסרי גם בשם העם הפלסטיני: להגיע לשלום יציב, מכובד, אמיתי. עכשיו.
