בעוד המנהיגות הישראלית שקועה במריבות אינסופיות סביב גיוס החרדים - כן חובה, לא חובה, כן השתמטות, לא השתמטות - החברה הישראלית ממשיכה להתפורר. מאז 7 באוקטובר הרקמה הדקה שלנו רק הולכת ונשחקת, והשיח הציבורי הפך לקרב התשה. אבל האמת? התקווה נמצאת בדיוק במקום שבו הם לא מסתכלים - בשטח, בין האנשים. הסיפורים הקטנים-גדולים האלה, של חיים יחד, הם אלה שיכולים לשמן מחדש את גלגלי המדינה החורקים. הנה, סיפור אחד כזה.
שיר ואלי (השמות שמורים במערכת) התחתנו. הוא - ממשפחה חרדית, שחזר בשאלה. היא - חילונית, שמבקשת רק דבר אחד: שיקבלו אותה כפי שהיא. שתי משפחות שיכולות היו להתרחק, להקצין, להיעלב. אבל במקום זה - בחרו להתחבק, לחבר, לגשר. זה לא היה פשוט, אבל זה היה אמיתי.
החתונה הייתה מעשה אדריכלי של מציאות ישראלית מורכבת. חלק מהטקס - בהפרדה. חלק - ביחד. שירים חסידיים לצד שירי רוק באנגלית. When The Night Is Young התנגן אחרי שבירת הכוס, והכל התערבב - בלבן החסידי של החתן, בלובן הזוהר של שמלת הכלה, בדמעות של האורחים שהשמש הירושלמית רק חיזקה להם את ההתרגשות.
שבע ברכות נישואין נאמרו שם, וגם ברכות לגיבורים מגדוד 890, שבו משרת אחי הכלה, שנלחם בגבורה מאז אותו יום נורא באוקטובר. החופה לא הייתה רק מעמד אישי, אלא גם אמירה לאומית: שאפשר לחיות יחד. שאפשר לאהוב גם כשלא מסכימים. שאפשר לבנות - אפילו כשבחוץ הכל מתפרק.
פרופ' אסף מידניצילום: קובי קואנקסאחרי הריקודים בהפרדה הגיעו הריקודים המשותפים. המוזיקה הייתה חזקה - אבל הרגש חזק פי כמה. הבטתי סביבי וראיתי את מה שפוליטיקאים כבר מזמן לא רואים: עם שרוצה להישאר ביחד. עם שלא מוכן לבחור בין חרדים לחילונים, בין מסורת לפתיחות, בין צבא לחיים. ואיך אמר הרב שעמד מתחת לחופה? אפשר להקים בית - אם רק רוצים. וכי יש לנו ברירה אחרת?
במקום לריב על החוק הבא שיחלק אותנו, אולי כדאי שנתחיל לשים לב לסיפורים שמאחדים. חתונה אחת, באמצע מציאות ישראלית כל כך מפולגת, הוכיחה לי שוב - התקווה לא מתה. היא פשוט בחרה לרקוד.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר משפט ומדיניות ציבורית, האקדמית ת"א-יפו ואוניברסיטת אוקספורד
