בינתיים המשבר הפוליטי סביב "חוק הגיוס" לא באמת מקדם בחירות אלא רק את הדיבור עליהן, אבל זה מספיק כדי לדרוך את המערכת לקראת העתיד הקרוב או הרחוק (כמובן שלאור המצב הביטחוני ואופיו של השלטון, אין לפסול לחלוטין דחייה של הבחירות באיצטלה ביטחונית או שינויים מהותיים בזכות לבחור ולהיבחר). בהינתן שאחד הגורמים הבולטים ביותר בסקרים, נפתלי בנט, פועל מבחוץ ואף מסרב להתבטא בפומבי בסוגיות בוערות, מתעצב נכון לעכשיו מרוץ שנשען במקרה הטוב על הנחות יסוד רעועות.
בנט רוצה להצטייר כאלטרנטיבה לבנימין נתניהו. יש נושאים שבהם זה גם נכון – ויש לא מעט שלא. אבל מה שחשוב הוא שאלטרנטיבה היא לא אנטי-תזה: אין שום אינדיקציה לפיה בנט שולל את נתניהו קטגורית מכל טעם שהוא, מהאחריות למחדל 7 באוקטובר דרך היותו נאשם בפלילים ועד הלבנת הכהניזם. וגם אם היה פוסל, בנט התנדב לשלול מעצמו את היכולת לומר שמילה זאת מילה וחתימה זאת חתימה וריד מיי ליפס זה ריד מיי ליפס וכו': התכונה הזאת עזרה בעבר להחלפת נתניהו, ובפעם הבאה היא יכולה לסייע בהשארתו. הסיבות יהיו אותן סיבות: צורכי האומה, אמת לשעתה, זמן פיוס וכדומה.
גם ח"כ אביגדור ליברמן, שחקן מפתח בקואליציה הלכאורה-אלטרנטיבית לנתניהו, מדגיש ברטוריקה שלו כי "אין פסילות", ומה שיכריע אלה הם "קווי היסוד" ובראשם "ממשלה ציונית" ו"גיוס לכולם". הוא אמנם אמר לאחרונה כי "הליכוד רצויים אבל בלי נתניהו", אבל ביוני 23' הוא גם אמר ש"במידה ונתניהו יהיה מוכן להיפרד מ'השותפים הטבעיים' שלו, אפעל בכל הכוח למען הקמת קואליציה ציונית וליברלית עם סדר יום ברור – כינון חוקה והפרדה בין דת ומדינה". האם הוא יוותר על אפשרות לממשלה יציבה למדי, שתתבסס על "ברית המשרתים" בגוון ימני בוהק (הליכוד, בנט, ליברמן ומפלגת אופנה כלשהי), רק בגלל נתניהו? אשרי המאמינים והמאמינות.
הממשלה הבאה של בנט וליברמן תלויה ביכולת לשווק לקהל הליברלי את המסרים של "ממשלת השינוי", רק בלי להתחייב על הגורמים שאיפשרו אותה. התוצאה עשויה להיות חבל הצלה לנתניהו
הכבש בחגיגה הזאת יהיה המחנה הליברלי, שמורכב בחלקו מתנועת רק-לא-ביבי ובחלקו מאנשים בעלי דעות מרכז ושמאל (ולא בהכרח מתון אפילו), שמאסו בטרטור האינסופי, בריקבון התפעולי, במאמץ להכריע את שב"כ ובג"צ במקום את האויבים ובהכבדת הנטל הביטחוני והכלכלי לטובת סקטורים בדלניים וקיצוניים. בנט קוסם להם בזכות הרזומה של "ממשלת השינוי", וליברמן משום שהוא לא רואה בעיניים בסוגיות דת ומדינה. אבל שניהם מגיעים בסוף מאותה סביבה רעיונית (שכמובן עוברת בעבודה צמודה עם נתניהו), שניהם מצהירים כי לא יחזרו על שיתוף הפעולה עם רע"מ, ושניהם ככל הנראה יעדיפו את הליכוד על פני יאיר גולן ו"הדמוקרטים", למרות שהליכוד – ולא רק נתניהו – התקרב משמעותית לימין הרדיקלי והפופוליסטי, ממנו כביכול הם מסתייגים מכל וכל.
עינב שיףהממשלה הבאה של בנט וליברמן תלויה ביכולת לשווק לקהל הזה, שבלעדיו אין להם את המספרים הדרושים, את המסרים של "ממשלת השינוי" (יעילות, ענייניות, ממלכתיות) רק בלי להתחייב על הגורמים שאיפשרו את "ממשלת השינוי". התוצאה עשויה להיות גניבת קולות חמורה יותר מזו של כחול לבן לאחר בחירות 2020 ("הממשלה הפריטטית") וגם מזו של בנט ב-2021 ("ממשלת השינוי"), ובעיקר: חבל הצלה לנתניהו, שכרגיל יצחק אחרון.
