"מה רע בזה", הפטיר ראש הממשלה אחרי שנחשפה פרשת חימוש המיליציות בעזה. האמירה הזו משקפת שני ליקויים שהתקבעו בשיח הישראלי: זיכרון היסטורי קצר לגבי הרפתקאות של טיפוח גורמים מפוקפקים שהסתיימו רע; ושרידות קונספציות ותיקות (והיווצרות חדשות), כתוצאה מהעובדה שמקבלי ההחלטות של 7 באוקטובר ממשיכים לעצב את ההווה, ושהמחדל טרם תוחקר.
ההיסטוריה רוויה ניסיונות מרים של תמיכה ב"אויב של האויב שלי", בפרט כשמדובר בכנופיות כמו חמולת אבו-שבאב מרפיח. כך היה עם הפלנגות שתוארו כ"פרטיזנים"; עם האחים המוסלמים בעזה - על בסיסם צמח חמאס - שישראל העלימה עין מפעילותם בתקווה שיאתגרו את פתח; וכן בראשית 2024, אז עודדה ישראל חמולות עזתיות לשמש חלופה לחמאס, דבר שנגדע לאחר רצח ראשיהן בידי הארגון.
נתניהו על חימוש המיליציה בעזה: "מה רע בזה?"
רעיון החמולות מבטא תפיסה הרווחת כיום בקרב קובעי המדיניות, שלפיה ניתן וצריך להפוך את איו"ש ועזה לקואליציית קנטונים, שיתמקדו בסוגיות אזרחיות ללא שאיפות פוליטיות, דבר שיאפשר יציבות ביטחונית בלי להידרש לעשייה מדינית. מדובר במשאלת לב יותר מאשר בקריאה מפוכחת של המציאות, ומקבלי ההחלטות נשענים למעשה על תמונת עבר אנכרוניסטית של המערכת הפלסטינית. כפי שבערב 7 באוקטובר רווחה הקונספציה שלפיה כסף יכופף אידיאולוגיה, כעת מככבת ההנחה שכל פלסטיני בשנת 2025 מציית לצו המוח'תאר.
קידום דגם החמולות עלול להביא לשליטה ישירה על הפלסטינים, וזאת במציאות שבטית-כאוטית. במקום שהפלסטינים יעקרו לסומליה, כפי שמקווים אלה שמאמינים כי חזון טראמפ בר-מימוש, סומליה עלולה להתבסס בהדרגה ברצועה. המענה לביקורת מתאפיין כרגיל בסתמיות המגולמת במנטרה התורנית - "הרי אין חלופה טובה יותר, אז מה רע לנסות" - שנשמעת מפי אלה שמלכתחילה סבורים שהמלחמה חייבת להימשך והניצחון המוחלט קרוב. זוהי עוד עדות, אחת מני רבות, להיעדר אסטרטגיה סדורה במלחמה בעזה ולהחלפתה בסיסמאות ובעיסוק טקטי.
מעבר לכך, האאוטינג שעשה נתניהו לטיפוח הקשר עם החמולות מחולל נזק שאינו פחות מהחשיפה הפומבית שביצע אביגדור ליברמן לפרשה. מעבר להחתמת החמולות כ"משת"פיות" (ראש מיליציית אבו-שבאב כבר הכחיש קשר עם ישראל), הכרזה שכזאת מרתיעה מפיתוח קשרים עם ישראל - במערכת הפלסטינית בפרט ובמזה"ת בכלל - ומבהירה שמנהיגיה לא מהססים לפרסם בגלוי סודות כמוסים.
החמולות שחומשו נועדו, בין היתר, לאבטח את מנגנון חלוקת הסיוע החדש שפועל בחסות ישראל (GHF), פרשה מעורפלת נוספת שמחייבת יתר ביקורת וסקרנות מצד הציבור. מבעד למעטה יחסי ציבור כבד, שבמסגרתו מוגדר המיזם "הצלחה שמערערת את שלטון חמאס", מתחייבות תהיות לגבי זהות הקרן ומימונה (בסבירות גבוהה ע"י ישראל), האפקטיביות שלה, ובעיקר - תשובה לשאלה איך בעצם פעילותה אמורה להביא לבסוף לדעיכת חמאס וליצירת קרע בינו לבין הציבור העזתי.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צההנהגה בישראל אינה יכולה כמובן לשתף את הציבור בתוכניות סודיות ורגישות, אולם "העסקאות האפלות" שנחשפו, ובראשן טיפוח הכנופיות, מחייבות את האזרחים לתבוע מענה לכמה שאלות: איך התקבלו ההחלטות לגבי אותם מהלכים? האם נשמעו גם קולות אחרים במערכת? עד כמה מקבלי ההחלטות תבעו לשמוע ביקורת שתאתגר את הנחת העבודה, שלפיה מדובר במיזם שעשוי להביא לשינוי אסטרטגי ברצועה? ועד כמה הוצבע גם על נקודות חולשה, למשל העובדה שמוענק נשק לגורמים מפוקפקים שעלולים להפנות קנים כלפי ישראל? צמצום השיח הישראלי לשאלה "האם אתה בעד או נגד נתניהו" עיקר אותו מביקורת בריאה ומיכולת לזהות ליקויים שבעבר היו ברורים מאליהם.
כלקח מרכזי מ-7 באוקטובר - הציבור, לרבות גורמי התקשורת, חייב להציק בשאלות קשות לגבי כל מידע או קביעה המועברים מגורמים סמכותיים, מדיניים או ביטחוניים, ולא להניח ש"החבר'ה החכמים שם למעלה יודעים מה הם עושים".
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
