מי שמבקש לדעת איפה ובגלל מי נחטוף את 7 באוקטובר הבא, יכול להפנות את מבטו לשתי זירות שממעטים לדבר עליהן: הר הבית ואיו"ש. בשתיהן מתחוללים שינויים היסטוריים.
השינויים עוברים כרגע בשקט יחסי, כמעט בחשאי. כמו בעזה, לפני המלחמה, השקט מרדים. אבל בניגוד למדיניות השקט בכל מחיר שממשלת נתניהו הכתיבה בעזה, בשתי הזירות האלה הממשלה חותרת במודע לפיצוץ. הסופה אולי רחוקה, אבל זרע הפורענות נזרע. לממשלה שלנו יש קונספציה.
נפתח בהר הבית. מחקר שפירסם באחרונה מכון ירושלים, בחתימתו של ההיסטוריון אמנון רמון, סוקר את השינויים בהר במהלך המלחמה. "זה הזמן לשנות את הכללים", הכריז ארנון סגל, פעיל מרכזי בשדולת הר הבית, למחרת 7 באוקטובר. הח"כ לשעבר משה פייגלין דרש לשנות את שם המלחמה. לא חרבות ברזל ולא תקומה - "מלחמת המקדש".
ההתעוררות הרגשית בימין המקדשי נשענה על יסודות מיסטיים: הטבח ב-7 באוקטובר מבשר את בוא משיח בן-יוסף, "שיעשה דברים שירגיזו את הגויים בלי לפחד מהגויים". אם אין משיח, גם בן גביר יכול להיות משיח.
שישה חודשים לאחר תחילת המלחמה פתח בן גביר במתקפה כוללת על הסדרים בהר: הוא הפך את שינוי הסטטוס קוו לחלק מתוכנית היעדים השנתית של המשרד לביטחון לאומי. הותרו ביקורים המוניים; הותרו תפילות; הותרו השתחוויות והשתטחויות; הותרה הנפת דגלים; ניסיון לשחיטת גדי על ההר, כאקט של פולחן דתי, נמנע ברגע האחרון; שניים שהתקרבו בחג השבועות בבגדי כוהנים אל כיפת הסלע, בכוונה לקיים שם טקס ביכורים פולחני, אותרו רגע לפני המהומה; נפתח קמפיין בתמיכת בן גביר להקמת בית כנסת באולם צמוד לשער הרחמים, בקרן המזרחית של רחבת המסגדים. בן גביר שימח את הקהל שלו. "היינו כחולמים", כתב סגל.
נתניהו טוען אחרת. "המצב בהר הבית לא השתנה", הצהיר וחזר והצהיר, בהתעלמות מוחלטת מהעובדות. המציאות וראש הממשלה שלנו הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
ייתכן שעשן המנגלים היה כבר עולה מכיפת הסלע אלמלא הרבנים החרדיים. יש שני טעמים להתנגדות שלהם להשתלטות היהודית על הר הבית: האחד הלכתי; השני סקטוריאלי. מי שמצפצף על גזרות הרבנים בהר הבית יצפצף עליהם גם בחיי יום-יום. הוא ימצא את דרכו לימין הכהניסטי, או - ירחם השם - יעזוב את חומות הגטו ויחזור בשאלה.
אזהרת קריב לא מזיזה לנתניהו
חבר הכנסת גלעד קריב (הדמוקרטים) כתב בשבוע שעבר לנתניהו ולראשי זרועות הביטחון מכתב שמזהיר אותם מפני עצימת עיניים. אזהרת קריב לא מזיזה לנתניהו; גם לא זעמו של מלך ירדן וחששות גורמים במערכת הביטחון; אבל הרבנים החרדיים מזיזים לו, נכון יותר מטריפים אותו - בעיקר בימים אלה.
מלחמת ההשמדה העולמית, גוג ומגוג, שהקיצונים בפעילי הר הבית מייחלים לה, לא תיפתח כל עוד לא ברור מה ימלמל הרב הירש ומה ישיב אדלשטיין. יש בכך משהו מנחם.
המצב בגדה לא פחות טעון. סמוטריץ' מחולל בגדה את מה שמחולל בן גביר בהר הבית, רק מהר יותר, נחוש יותר, מוחשי יותר. מפעם לפעם אני נוסע לשם, לראות את השינוי במו עיניי. המגבלות המדיניות והמשפטיות על הקמת עוד ועוד מאחזים נמחקו. מעל לכל כפר מצוי מוקמת חווה, שהייעוד שלה הוא להשתלט על שטחי מרעה. אין יותר חשש מלחץ אמריקאי: המתנחלים עושים בשטח C כבתוך שלהם.
מלחמת ההשמדה העולמית, גוג ומגוג, שהקיצונים בפעילי הר הבית מייחלים לה, לא תיפתח כל עוד לא ברור מה ימלמל הרב הירש ומה ישיב אדלשטיין. יש בכך משהו מנחם
הסתירה מתגלה ביחסה של הממשלה לרשות הפלסטינית. האם היא אויב או שותף? על פי התבטאויות השרים, מראש הממשלה ומטה, הרשות היא אויב לא פחות עוין ואולי יותר מסוכן מחמאס. צריך לפרק אותה. על פי ההנחיות שהממשלה נותנת לדרג הצבאי, הרשות היא גורם שחייבים לעבוד איתו ולשמר אותו. כמו נער מאוהב שתולש עלי כותרת מפרח, אוהבת-אויבת-אוהבת, קציני הצבא מתקשים לבחור. "אם הממשלה תורה לנו, בתוך 48 שעות אנחנו יכולים לגמור את הרשות", אמר לי אחד מהם. אבל הממשלה לא באמת רוצה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבחודשים האחרונים כבש הצבא מחנות פליטים בטול-כרם, ג'נין וטובאס, טיהר את המחנות ונשאר בהם. ההרס הרב, גירוש האוכלוסייה, חיסול ומעצר פעילי טרור, אולי גם המראות מעזה, עשו את שלהם. עכשיו יש איים גדולים של חורבן, ריקים מיושביהם, בלב ערים פלסטיניות, וטרור בעקומה יורדת. במקביל, האזרחים שלא התגוררו במחנות חיים את חייהם ברחובות הסמוכים, עובדים, לומדים, נוסעים ממקום למקום. הרשות הפלסטינית מופקדת עליהם. המינהל האזרחי עובד מולה - לפעמים מכתיב, לפעמים מחבק.
באחד מביקוריי ראיתי שוטרים פלסטינים חמושים מטפלים בתאונה בין משאית למכונית בכביש 60. מתנחלים חמושים עברו במכוניותיהם על פניהם בלי מילה. שגרה מזוינת, שבירה; נורמליות כבושה. כולם מבינים שאם לא יתחזקו אותה יום-יום היא תתפרץ - אבל הממשלה לא רוצה לתחזק.
