מאז שפרצה המלחמה בעזה היא זכתה להשוואות רבות. ההקבלה הראשונה הייתה למלחמת יום כיפור בשל ההפתעה, המחדל הצבאי והעובדה שבפער של 50 שנה שתי המלחמות פרצו באוקטובר. בשלבים מסוימים, כשישראל הותקפה מחזיתות שונות ונראה היה שאיבדה את כושר ההרתעה, אפשר היה להקביל אותה למלחמת ששת הימים, רק שהפעם הערבים הצטיירו כצד המנצח. מנגד היו שהקבילו את המלחמה דווקא למלחמת העצמאות, הן בשל התמשכותה, הן משום שהיא נגעה בלב הסכסוך, וגם משום שהיא התנהלה בכמה חזיתות.
ועם זאת, ההשוואה הנכונה – וממנה צריך לגזור לקחים – היא למלחמת לבנון הראשונה, שפרצה בדיוק החודש לפני 43 שנים. גם מלחמת לבנון הראשונה הונהגה על ידי ממשלת ימין, למעשה הייתה זו המלחמה הראשונה שנפתחה בהנהגת הליכוד. הדמיון ניכר גם בכך שהאויב היה ארגון טרור, אז היה זה אש"ף שישב בדרום לבנון ואיים משם עם קטיושות לטווח 40 קילומטר על יישובי הצפון. וגם אז המלחמה נפתחה תחת קונצנזוס סביב המטרה המוצהרת – להרחיק את מחבלי אש"ף מעבר למרחק 40 קילומטר מהגבול כדי שהקטיושות לא יצליחו לנחות בצפון. אבל הדמיון היותר משמעותי הוא שלאחר שצה"ל הצליח להרחיק את מחבלי אש"ף בהתאם ליעד המקורי, התברר שהמלחמה הולכת להימשך זמן רב יותר מהצפוי ולממשלה יש תוכניות שלא הוכרזו.
באוגוסט 1982 כבר הטילה ישראל מצור על מערב ביירות בדרישה להגלות את מחבלי אש"ף. הצבא הצליח אז במשימתו ואלפי מחבלים, בהם יאסר ערפאת, עזבו את ביירות לטובת טוניס. אבל בדומה להיום, גם ההישג הזה לא נתפס כ"ניצחון מוחלט" עדיין.
בגין, בניגוד למנהיג הנוכחי של ישראל, לא הסתפק רק בנטילת אחריות כשהבין שצה"ל שקוע בבוץ הלבנוני אליו נשלח על ידי הממשלה – הוא אף העניש את עצמו במעין הלקאה עצמית שכללה הסתגרות בביתו למשך תשע שנים
ישראל טענה שעוד מחבלים מסתתרים בשטח, ובדמיון מסוים למילציה של אבו-שבאב בעזה, גם אז ישראל ביקשה להיעזר בכוח מקומי. היו אלה הפלנגות שנועדו להשלים את המשימה ולחסל את אנשי אש"ף שנותרו שם, כשצה"ל עדיין בשטח ולא נסוג.
אירועי סברה ושתילה
העובדה שהפלנגות טבחו בפלסטינים במחנות הפליטים סברה ושתילה, באזור שפוקח על ידי ישראל, השחירה את הדימוי של צה"ל בעולם, וישראל הואשמה באחריות לפגיעה בחפים מפשע. כך גם העמיק הקרע החברתי בין מתנגדי המלחמה, שמחו נגדה ברחובות, לבין תומכי הממשלה.
בסופו של דבר, רק שלוש שנים לאחר פתיחת המלחמה ישראל נסוגה לרצועת הביטחון, שממנה נסוגה סופית רק ב-2000.
במהלך המלחמה היו לישראל הישגים צבאיים רבים. אבל בדיעבד, לא רק שהמכה הצבאית לא חיסלה את אש"ף - דווקא ממקום מושבו בטוניס הצליח ערפאת לחזור למרכז העניינים לאחר חתימת הסכם אוסלו. החלום לשנות את פני לבנון בכוח נגוז לטובת ההכרה בכך שבמקום אש"ף צמח בלבנון ארגון שיעי מסוכן בהרבה: חיזבאללה.
אבי שילוןועם זאת, במובנים רבים אפילו מלחמת לבנון נוהלה טוב יותר מהמלחמה הנוכחית. ראשית משום שלממשלה היה במקור לפחות יעד מדיני, גם אם לא היה ריאלי להשגה: לחתום בסופה על הסכם שלום עם לבנון. שנית, משום שבדומה לימינו המלחמה העמיקה את הקרע בעם ובגין ושר הביטחון שרון הואשמו ב"מלחמת שולל" - אבל איש לא חשד כי המלחמה נובעת מאינטרס פוליטי אישי.
והבדל קריטי נוסף: בגין, בניגוד למנהיג הנוכחי של ישראל, לא הסתפק רק בנטילת אחריות כשהבין שצה"ל שקוע בבוץ הלבנוני אליו נשלח על ידי הממשלה – הוא אף העניש את עצמו במעין הלקאה עצמית שכללה הסתגרות בביתו למשך תשע שנים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.25
