לעיתים מבצבצת האמת הסוציולוגית או הפסיכולוגית מבין השיטין בלי משים. מי שחושף אותה לא מתכוון לעשות זאת, אבל חוסר מודעות עצמית גורם לו להסגיר את שנדמה בעיניו כמובן מאליו. כך היה כששופט בית המשפט העליון מישאל חשין ז"ל הזהיר את שר המשפטים דניאל פרידמן לבל יחולל שינוי בעליון משום ש"אבא שלי היה שופט בית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".
בדבריו לא היו טענות מהותיות כלפי תוכניות שר המשפטים הנבחר, אלא רק טיעונים רכושניים: המשפט זה אני והעליון הוא שלי ולכן הרף ידך מהם. לא בכדי את איומיו הוא בחר לסיים במילות אזהרה שכמו לקוחות מפי המאפיונר דון קורליאונה: "אל תסטה מהדרך שהלכנו והאמנו בה. אתה ואני יודעים היטב מהי אותה דרך".
אמת דומה נחשפה אתמול כשהופצה "הצהרת קהילת המשפט הישראלית" נגד הדחת היועצת המשפטית לממשלה. נתעלם מתוכנה ונתרכז בכותרת: מהי "קהילת המשפט"?
למעלה מ-30 שנה אני מהלך ברחובות המשפט, ומעודי לא נתקלתי בה. לכן אני מתקשה להבין מה הרלוונטיות שלה לחוקיות ההדחה, ומי הנמנים על "צמרת המשפט" שחתימותיהם הנאספות בתחתית ההצהרה אמורות לחייב ולהמריץ את שאר החברים להצטרף למחאה?
למעלה מ-30 שנה אני מהלך ברחובות המשפט, ומעודי לא נתקלתי בה. לכן אני מתקשה להבין מה הרלוונטיות שלה לחוקיות ההדחה, ומי הנמנים על "צמרת המשפט" שחתימותיהם הנאספות בתחתית ההצהרה אמורות לחייב ולהמריץ את שאר החברים להצטרף למחאה?
יד המקרה (או שמא אצבע אלוהים) הביאה אליי את "הצהרת הקהילה" שנפתחה במילים "זו אזעקת אמת!" ומסתיימת בקריאה לחבריה להתגייס "בשעה קשה זו" שבה "אסור לעמוד מנגד" פן לא "נוכל להסביר לדורות הבאים" כיצד ההדחה התאפשרה, יחד עם פשקוויל חרדי שיצא נגד גיוס לצבא ונפתח ב"בת עמי לא תחשה ולא תשקוט בזעקה", כשגם הוא מפציר ב"קהילתנו הקדושה" לא לשקוט, לצאת ולעשות כל שניתן כדי למנוע את הגזירה שכן "הגיעו מים עד נפש!" גם פה הקריאה הייתה לכולם להתגייס למאבק ו"טייערע ברודערס און שווסטרס - מי רואה אותם צועדים ואינו צועד?" בתחתית הפשקוויל, שמות הגדולים מעוטרים בגוזמאות דומות לאלה שבהצהרה: אלה משפטנים "מובילים", ואלה רבנים "חכמים" ו"גאונים".
הדמיון בין הפשקווילים אינו מקרי. שתי הקהילות דומות הן בתפיסתן האורתודוקסית (זו לגבי דת היהדות וזו לגבי דת המשפט), הן בנפוטיזם שפושה בהן (בשתי המודעות נמצאים הרבה מקורבים של) ובעיקר בהיותן קבוצות אינטרס שמבקשות לשמור על כוחן במרחבי ההשפעה הפוליטית הלאומית. חתן פרס נובל לכלכלה גארי בקר שפיתח את הרעיון שמדיניות ציבורית אינה תוצאה של שליטת קבוצה מתכננת אחת אלא נובעת מתחרות בין קבוצות עם אינטרסים סותרים (בדומה לתחרות בין פירמות בשוק) הוכיח שכשלקבוצה מסוימת יש עוצמה לא פרופורציונלית (או עלויות נמוכות להפעלת השפעתה), המדיניות הכללית שתיבחר תפחית את הרווחה החברתית המצרפית. גם אם נניח – ואין סיבה שלא – שחברי הקהילות מאמינים בלב שלם שהם מגינים על ערכים נאצלים, אין זה מפחית את הרווח הרב שהם ממקסמים מכך כפרטים על חשבון הציבור. רווח שעל בסיסו נוצרת ה"קהילה" - יציר הביניים בין "המדינה" ל"משפחה".
ההצהרה מגלה את הקווים לדמותה של קהילת המשפט בעיני "מוביליה". היא מרובדת מ"צמרת" שלצידה ענפים נמוכים יחסית. היא אחידה בדעותיה, סרה למרות "דעת תורה", ומשפטן שאיננו אוחז בדעתה כנראה איננו חבר מלא בה ובוודאי לא חלק מצמרתה. עמדות אינן מיוחסות בה רק לפרטים, אלא גם לקולקטיבים כמשרדי מאות עורכי דין המביעים "דעה" אחידה אחת.
יובל אלבשןצילום: אלכס קולומויסקי משפטנים ליברליים אמורים להתנהל אחרת. הם לא פועלים לפי "נעשה ונשמע" שנקבע על ידי פוסק, אלא להפך – מטילים ספק וקובעים עמדה לעצמם. הם לא מצופפים שורות, אלא דווקא דואגים לפתיחתן. ובעיקר הם יודעים שגם אם "יחידים יכולים לבנות קהילות, רק מוסדות יכולים לבנות אומה" (בנימין דיזראלי) .
פורסם לראשונה: 00:00, 12.06.25
