בזמנים רעים מתרחשים דברים רעים. והזמנים הם הזמנים הרעים ביותר. זמנים שבהם אנשים מתעדים את עצמם מריעים למוות של אחרים - כמו בסרטון שהופץ ביממה האחרונה ברשת, שבו ישראלים נמצאים במרפסת או על גג ביתם, ככל הנראה בקריות, ומריעים לטילים שנופלים על העיר טמרה. "השם, בבקשה על הכפר, השם!" מתפללת אישה אחת, בעוד האש עושה את דרכה מהשמיים; "על הכפר! על הכפר!" צועק גבר אחר. ואז, כשהטיל פוגע בקרקע, בבתים שבהם חיים בני ובנות אדם, מגיעות הצהלות. "יואו! ממש על הכפר!" חוגגת האישה, ומקהלה עליזה מאחוריה מזמרת: "שיישרף לכם הכפר".
29 שניות של ביוב אנושי. של אזרחים ישראלים ששמחים מול מוות של אזרחים ישראלים אחרים. יש לשער שהם בוודאי מריעים גם על ילדים עזתים שעולים בלהבות המלחמה, זוועות שכבר נורמלו בתרבות הישראלית בחסות הדחקה, היעדר סיקור, היעדר מבט ושנאת האחר. אך משהו בצפייה משותפת באסון מגג הבית, כאילו מדובר בסרט אקשן סוג ב' ולא בחיים של אנשים - מבחיל במיוחד. זה לא סרטון בטלגרם - הם לא יכולים להגיד לעצמם שאולי מדובר בתעתוע, בבינה מלאכותית או בהנדוס תודעה. עומדת משפחה, צופה במות שכניה - וצוהלת כבחתונה.
הטיל שאל מולו הריעו פגע והרג ארבע נשים - אמא, שתי בנותיה וקרובת משפחה נוספת: מנאר (45), חאלה (13), שדא (20) ומנאר (41). מותן האיום והרס חיי קרוביהן וקהילתן מפגיעה ישירה של טיל בליסטי פגשו בשמחה אדירה תוצרת כחול-לבן. בעשבים שוטים שצמחו כאן בקרבנו, ועכשיו הם בון טון. עשבים שוטים שלא מתביישים להרים את ראשם המכוער, כי הם יודעים שהם לא לבד בכיעורם.
כשאהבת אדם נתפסת כשמאלנות, ושמאלנות כבגידה, אנשים נאחזים בשנאתם. חוגגים אותה, רק בלי הסוכריות. ואולי גם חילקו סוכריות על הגג ההוא, מי יודע
ישראלים לא מעטים מזלזלים בערך החיים של שכניהם, אדישים לסבלם, צמאים למותם. וזאת, למרות שלא מן הנמנע שהם פוגשים בהם ברחוב. אולי קיבלו מהם שירות בבית המרקחת, טופלו על-ידם במסירות בבית החולים, לקחו אצלם קורס באקדמיה, ישבו לצידם באוטובוס. אבל כשהחינוך נדחק לשוליים, אנשים נותרים בורים. כשאהבת אדם נתפסת כשמאלנות, ושמאלנות כבגידה, אנשים נאחזים בשנאתם. חוגגים אותה, רק בלי הסוכריות. ואולי גם חילקו סוכריות על הגג ההוא, מי יודע. מותר. עדיין לא עוצרים יהודים שחוגגים מוות. אלה, בניגוד לערבים שחוגגים מוות, נתפסים כאוהבי מולדת.
תיעוד מרגעי הנפילה בטמרה: "שישרף לכם הכפר!"
וגם עכשיו, כשהמולדת נלחמת על קיומה וסופגת פגיעות קשות מנשוא, מחובתנו לשאול את עצמנו איך זה קרה לנו. בין טיל לטיל, בין ידיעות איומות על פגיעות באזרחים ואזרחיות, בין דיווחים על חיילים שנהרגים בעזה וחטופים שעדיין לא הושבו לארצם וכעת נדחקים לשולי התודעה, צריך להתחיל לטפל בגזענות ובבורות הישראלית שאיבדו כל רסן - ושיישארו כאן הרבה אחרי שהמלחמה הנוראה הזו תסתיים. את הסרטון הזה, שאחרי פרסומו כבר נהרגו אזרחים נוספים, צריך לסרב לשכוח. וחשוב לזכור שלצד ההון האנושי הנהדר שיש כאן, אזרחים ואזרחיות שמזיזים הרים ביחד אם צריך, ושיוצרים חברה שמדביקה את כולנו לאדמה המדממת והמשוגעת הזו, יש גם פירות רקובים שיש להוקיע אותם, להתבייש בהם, להיגעל מהם.
רתם איזקצילום: זהר שטריתהקולות הללו לא נולדו בוואקום. יש להם נציגים בכנסת. שנאתם לא פחות מסוכנת מטיל איראני. מולם יש להציב כיפת ברזל ערכית, רוחנית ואנושית. כדי שמתישהו, לעזאזל, יבואו כבר הזמנים הטובים.
