אני רוצה לספר לכם מה זה להיתקע בקו רוחב 82, צפון-צפון-צפון נורווגיה, הכי קרוב לקוטב הצפוני שהייתי או אהיה שוב, במקום שבו האונייה שלנו היא באותו זמן נתון הצפונית ביותר בעולם, כשבארץ פורצת אחת מהמלחמות המפחידות והמאיימות ביותר, מלחמה קיומית, כפי שהסבירו לנו כל השנים, מלחמה שלא נוכל לה לבד. מלחמה עם איראן.
מדובר בסוף העולם. ליטרלי. 900 קילומטר מהקוטב הצפוני, הנקודה הכי צפונית בעולם. המקום הכי רחוק מהמדינה שלי, מהבית שלי, שאני מסוגלת כרגע לחשוב, אחרי שבשנים האחרונות הקפדתי לא לצאת מהארץ בעיקר אחרי שראיתי בסבבי מלחמה קודמים את פניהם של הישראלים שנתקעו בחו"ל, ישנים על ספסלים בשדות תעופה, בדירות מאולתרות, במלונות יקרים או באכסניות, באי-ודאות מוחלטת. חשבתי, שלא הייתי רוצה להיות שם, כשמצלמות הטלוויזיה מהארץ מצלמות את פניהם המוטרדות, חסרות האונים. "כן, רפי, מה שלומךֿ, אנחנו כבר שבוע כאן, צמודים לשדה התעופה, יושבים במלון, מחכים לקריאה. מה יהיה. מתי נחזור הביתה. מה עם הילדים שנשארו מאחור". או במילים אחרות: מה לא היינו נותנים כדי להיות עכשיו על טיסות ולחזור לארץ המופגזת שלנו.
והנה, אני כאן. בלי שום הכנה מוקדמת למה שהיה צפוי, על דק בקומה מספר 6, כשצוות האונייה מכין לנו ברביקיו ותפוחי אדמה, וכ-160 איש רוקדים על הסיפון וחוגגים את סיום ההפלגה. יש פה מוזיקה עליזה, לא התזמורת מהטיטניק, בשביל אותם חוגגים זו לא הטיטניק ושום דבר לא מאיים על ביטחונם. הטיטניק זו הספינה שאנחנו חוגגים עליה בישראל. פה, באוקיינוס הארקטי רוקדים בשמחה על רקע הקרחונים המהפנטים ביופיים, הדולפינים ופילי הים, הניבתנים מעוררי ההתפעלות, כלבי ואריות הים ומאות אלפי הציפורים המקננות על הקרחונים, ואף אחד לא חושב על מה שקורה עכשיו בתל-אביב או בטהרן, למרות שגם בפלאפונים שלהם אפשר לראות ולקרוא על המלחמה שפרצה לה במזרח התיכון. 160 רוקדים, סליחה, 160 פחות 23 ישראלים שאפשר לזהות אותם מיד: מחוברים לפלאפונים בלוויין שרכשו לו מייד מינוי, כולם מתכתבים עם הילדים במקלטים, בממ"דים, בבתים לא מוגנים בערים מופגזות, משתפים סיפורים מהממ"ד, מתארים קולות פיצוץ עזים, מראות של הרס ושנת לילה טרופה, כאילו הם עצמם יושבים שם, עם הילדים והנכדים, מחליפים ביניהם מידע עדכני שקיבלו רק הרגע, איפה פגע הטיל, כמה הרוגים, והנה, שוב יש אזעקות במרכז הארץ, עכשיו בחיפה, ועל חבר שנהרס לו הבית מהדף, זכוכיות התנפצו. קולות מלחמה.
160 איש על האונייה, ביניהם גם אנשי צוות רבים, ואיש לא שאל אותנו על מה שקורה בארץ, לא גילה אמפתיה או שאל אם אפשר לעזור. אנשים נחמדים, מהסוג שמוכן לעמוד על הסיפון הקפוא שעות כדי לראות כלב ים מציץ מהמים הקרים, אבל לא נעצר כדי לגלות עניין במדינות אחרות על הגלובוס שאזרחיה נלחמים, הורגים ונהרגים
160 איש על האונייה, ביניהם גם אנשי צוות רבים, ואיש לא שאל אותנו על מה שקורה בארץ, לא גילה אמפתיה או שאל אם אפשר לעזור. אנשים נחמדים, מהסוג שמוכן לעמוד על הסיפון הקפוא שעות כדי לראות כלב ים מציץ מהמים הקרים, אבל לא נעצר כדי לגלות עניין במדינות אחרות על הגלובוס שאזרחיה נלחמים, הורגים ונהרגים.
עכשיו אנחנו כבר בליר, לונגירביאן, עיר הבירה של הארכיפלג סבאלברד שבאוקיינוס הארקטי. עיר ששוכנת באי שפיצברגן ומונה יותר מ-2,000 תושבים, שרק בשביל לבטא את השמות אתה צריך להיות איבסן. זהו יישוב הקבע הצפוני ביותר בעולם, שמונה יותר מ-1,000 תושבים. בעיתוי מופתי, בזמן שאנחנו ממתינים לנסיעה לשדה התעופה לטיסה לאוסלו, מגיעים מלך נורווגיה, הארלד החמישי, והמלכה סוניה, שנראית קצת כמו פולה בן-גוריון בחליפת מכנסיים מצמר אפור וכובע סרוג בצבע בז'. סתם קפצו לביקור בעיר הקטנה, כחלק מסיור שלהם במדינה, כפי שנוהגים לעשות לפעמים מנהיגי עולם וכמו שלא עושים מנהיגים אחרים, גם לא כשמתרחש טבח ביישוב מסוים, או כשנפל טיל והרס והרג אזרחים ממדינתו בכפר בפריפריה.
כל העיר באה לקבל את פניהם, בדגלים ובפרחים, ילדות קטנות רקדו לכבודם יחפות בקור של 2 מעלות. זוג קשישים, צנועים, ללא עשרות אנשי אבטחה, ללא שיירת מכוניות. מלך שהוא מנהיג, לא מנהיג שהוא מלך.
אף אחד מהפרשנים באולפנים, אלה שראיתי בקו רוחב 82, לא שיכנע אותי שהוא יודע משהו שכולנו לא יודעים
המלחמה הזאת נפלה עלינו בהפתעה. מלבד קבוצת אנשים שחלקה הגדול לא שירת בצבא ובניה לא הריחו ריח של מדים ושקיבלו מיגון חינם, ועוד מרשים לעצמם להתלוצץ על חשבוננו ליד שולחן הקבינט - מעטים היו שותפים להחלטה כל כך גורלית לנו ולעתידנו. האם מדובר בהחלטה צ'רצ'יליאנית או בחוסר אחריות משווע להכניס מדינה לא ממוגנת למלחמת טילים מטורפת - את זה, כנראה, כמו בהרבה מקרים אחרים, ההיסטוריה תשפוט בדיעבד. אף אחד מהפרשנים באולפנים, אלה שראיתי בקו רוחב 82, לא שיכנע אותי שהוא יודע משהו שכולנו לא יודעים.
לא יודעת כמה זמן ייקח לנו להגיע הביתה. לא יודעת כמה זמן המלחמה תימשך. שמעתי ששרת התחבורה מירי רגב המליצה לאלה שנמצאים בחו"ל לא להילחץ. אתם נמצאים בחו"ל, היא אמרה, תיהנו.
רגב ידועה כמי שאומרת את הדברים הלא נכונים בעיתוי הלא נכון. אני די בטוחה שאם היא הייתה נמצאת עכשיו בחו"ל, מה שלא היה בלתי מתקבל על הדעת - היא הייתה נהנית.
לא יודעת כמה זמן החופשה הכפויה הזאת תיקח. לא יודעת כמה היא תעלה לנו. מה שבטוח, שיותר מאשר החופשות של רגב עולות לה.
מה שאני כן יודעת, שכיף, זה לא יהיה.
