כבר שנים שהם לא זוכים לנחת. רגע אחרי המעבר מחיקו החם של היסודי לחטיבת הביניים המאתגרת, כבר פרצה מגפת הקורונה. מאז ועד לימים אלה של שלהי כיתה י"ב, הם חווים משבר אחרי משבר - וגם את השבוע האחרון של התיכון לא זכו לסיים בשל פריצת המלחמה מול איראן.
כל אלה לא שברו את רוחם אלא חישלו אותם והם מסתערים באהבה על המדינה והצבא. דווקא ה"שכבה האבודה" מחזיקה במוטיבציה גבוהה במיוחד בגיוס לתפקידי לחימה. כך, יחידת גולני רושמת 107% מיעד הגיוס שלה, כפיר וגבעתי 106% ומג"ב 106%. אצל הנשים המספרים אף יותר מרשימים: חיל התותחנים רשם 142% מיעד הגיוס שלו, איסוף קרבי 132% וחיל הגבולות 129%.
אבל לא מדובר רק במספרים. אלו בני ובנות הנוער שדווקא בתוך המשבר, רוצים להילחם על המדינה:
קרבי זו לא שאלה
בפרוץ המלחמה, אור דוד, פונתה משלומי עם משפחתה מהעיר שספגה את מטחי חיזבאללה. אז, היא התגוררה בחדר אחד צפוף עם אחיה, והיום היא מסיימת את לימודיה בתיכון אורט שבעיר וממתינה בקוצר רוח לגיוס למג"ב. מסיבת הסיום שלה שבוטלה השבוע אינה הראשונה: היא כבר רגילה ל"שגרת" ביטולים מאז הקורונה.
"מכיתה ז' הפסדנו המון, יש תחושת החמצה, שלא חווינו את התיכון", היא סיפרה אתמול: "אני מרגישה שהתבגרנו מוקדם ולא הספקנו להיות ילדים, ליהנות מטיולים וגיבוש. השיא עבורי היה בפינוי שנמשך שנה וחצי. הקשיים האלה חישלו אותי ואני רק מחפשת לתרום ולתת. עד עכשיו קיבלנו, חיילים הגנו עלינו ורבים נתנו את חייהם בשבילנו. עכשיו זה הזמן שלנו".
אור מספרת ש"להתגייס לקרבי זו אינה שאלה מבחינתי. מפרוץ המלחמה והפינוי, כל מה שעבר לי בראש זה איך לוקחת חלק ותורמת".
רוצים להחזיר לחברה
שוהם משה דוד, תלמיד התיכון הרב-תחומי עמל "אמירים" באופקים, הקדיש מדי יום בשנתיים האחרונות שעות רבות לאימוני כושר קרבי: "הגיע הזמן שלי לתרום למדינה ואני רוצה להגיע ליחידה קרבית מוכן ככל האפשר". הוא מסביר: "ב-7 באוקטובר כשמחבלים רצחו באופקים, לוחמים הגנו עליי ועל המשפחה שלי. תושבים יצאו עם בוקסרים להדוף את המחבלים. אני רוצה להגן עכשיו על המשפחות שלהם".
"אנחנו שכבה שעברה הרבה מאז הקורונה. שנים של חוסר ודאות. בהמשך חווינו מצב קבוע של ירי רקטות". לאחר 7 באוקטובר פונה עם משפחתו לאילת ושם השתלב מהר מאוד בפעילות התנדבותית בהדרכת ילדי העוטף שפונו ועל כך זכה בתעודת הוקרה כפעיל מצטיין חברתית. שוהם מיועד לתפקיד לוחם בהגנה האווירית, אך לתחושתו כלוחם בגולני הוא יוכל לתרום יותר והוא ממשיך להיאבק על החלום.
המסיבה של שוהם וטקס הסיום השכבתי עם הוריו בוטלו השבוע: "למדנו להשלים עם המצב והקשיים בנו אצלנו חוסן", הוא משתף, "יש תלמידים שפיתחו חרדות ועדיין מתמודדים וחוששים לצאת בערב, אבל גם עם זה מתמודדים. עברנו תקופה לא פשוטה, אבל אני אוהב את המדינה. בזמן הפנוי למדתי אותה ברגליים ועשיתי את שביל ישראל. אין לנו ארץ אחרת, ואם כל פעם שיש משבר נרים ידיים לא יהיה מי שייאבק למען המדינה”.
מדברים כמו מבוגרים
תלמיד נוסף שחולק את אותה תחושה הוא אורי שיטה מקיבוץ שניר, שממתין לגיבושי טיס וסיירות בימים אלה. אחרי שפונה עם משפחתו לשנה וחצי, במהלכן נדד בחמישה מקומות מגורים, הוא מסיים השבוע את לימודיו בתיכון "הר וגיא".
לדבריו, החוויה של הפינוי והמעברים הפכה למקור כוח: "המלחמה הגבירה לי עוד יותר את המוטיבציה להתגייס לקרבי ולתרום. הפינוי, השינויים, ההסתגלות בכל המעברים וההתמודדויות. זה הגביר את המוטיבציה שלי להתגייס".
לדבריו, "היינו חייבים לצמוח מהמשברים וזה ביגר אותי. אומרים לנו שאנחנו חושבים ומדברים כמו מבוגרים. השנים האלה הן החמצה ענקית ובהתחלה כעסנו, אבל התגברנו ולמדנו ליצור כיף מכלום, עם מה שיש. המשברים חיזקו אותנו והגבירו את הרצון לתת ולתרום ובמאה אחוז".
אורי מסכם: "השנים האלה לימדו אותי על עצמי שאני מסוגל ויש לי יכולת להתמודד עם אתגרים ולהאמין בעצמי".
החמצה ללא כעס
שחר חמו לא יועדה לתפקיד קרבי. הצעירה שמסיימת כעת את לימודיה בתיכון "אמית באר טוביה", שובצה בכלל למיזם היוקרתי "אדרים" בחיל האוויר, אך היא לא ויתרה על החלום להיות מדריכת חי"ר.
"מאז הקורונה עברנו רכבת הרים בלתי פוסקת של ביטולים, קפסולות, זום, ניתוק מחברים, סבבי לחימה. לא היו לנו חטיבה ותיכון. הפסדנו חוויות שלא יחזרו".
אלא שכל אלו, לדבריה, חיזקו אצלה ואצל חבריה את הרצון לתרום ואהבת הארץ: "יש תחושה של החמצה, אבל לא כעס. כולנו באותו מצב. המשברים שהמדינה כולה חווה הראו לנו כמה חשוב להתנדב ולתת מעצמנו".
פרופ' מולי להד, נשיא "מרכז משאבים" בקריית שמונה ומומחה בינלאומי לחוסן ופוסט-טראומה, מסביר את תחושת המחויבות של הצעירים והצעירות: "מדובר בדור של בני נוער שלמעשה גידל את עצמו. רבים מהם לא חוו מסגרת חינוכית סדירה, ולעיתים לא חוו אף רגע של 'קלוז'ר'. בתוך מציאות מתמשכת של סגרים, פינוי וקריסת מערכות – הם נאלצו ללמוד לנהל את עצמם. מי שפיתח חוסן ויכולת ניווט עצמית בתוך הכאוס, למד שהוא אחראי לגורלו. עבור רבים מהם, השירות הצבאי – ובמיוחד בקרבי – הוא הפעם הראשונה שבה הם מרגישים חלק ממסגרת מסודרת ומשמעותית. התחושה של שליחות מאפשרת להם לבנות תחושת זהות ונרטיב חיובי".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.25
