אין סייסמוגרף רגיש יותר לרגשות מצביעיו מדונלד טראמפ. יש לו חוש ריח של טורף, שמזהה מה הם רוצים, עוד לפני שהם יודעים זאת. טראמפ ידע שהם ינטשו את אוקראינה, עוד כאשר היו בעדה. כשהנשיא עושה טעות – נניח במכסים – הבייס יחזיר אותו אל ההחלטות הרצויות. אין התעקשות מיותרת, ואין עקרונות דוגמטיים.
ישראל ניצחה בסיבובים הראשונים מול איראן. מה זה ניצחה; הביסה, ריסקה. היא ביצעה 22 סיכולים ממוקדים רק בשעות הראשונות למתקפה; היא הרגה את הרמטכ"ל, ואז את מחליפו, במקום שנחשב בעיניו למקום הסודי והבטוח ביותר (אלה הישגים של אמ"ן, כדי להסיר ספק). הנשיא קיבל דיווחים, צפה בזה בטלוויזיה; לא צריך להסביר לו שבאמריקה, ניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב. הוא הדבר היחיד. הסקרים בארה"ב חד-משמעיים: הציבור, דמוקרטים ורפובליקנים, לא רוצים שלאיראנים תהיה פצצה גרעינית. קונצנזוס נדיר, נדיר כמו חד-קרן בתרבות פוליטית שבטית ומפוצלת. והינה באה ישראל וקוצרת את כל הטוב הזה; לבדה.
טראמפ על איראן, אמש
( צילום: רויטרס)
לטייסי חיל האוויר הישגים רבים. אחד מהם, הוא שהם גרמו לנשיא טראמפ את מה שקרוי פומו: fear of missing out. לפני כמה שבועות נכתב כאן על מושג אחר שהחל מתפתח סביב הנשיא: Trump always chickens out ובקיצור, טאקו, כמו המאכל המקסיקני. המושג התרוצץ ברשתות החברתיות (ראשו של טראמפ בתוך טאקו מקסיקני) ובסוף הגיע אל הבית הלבן, בשאלה של עיתונאית. טראמפ רתח, והריח את הסכנה. הוא עבר במהירות מטאקו לפומו.
הסקרים בארה"ב חד-משמעיים: הציבור לא רוצה שלאיראנים תהיה פצצה גרעינית. קונצנזוס נדיר. והינה באה ישראל וקוצרת את כל הטוב הזה; לבדה
הניצחון הוא העיקר. או לפחות: דימוי הניצחון. רק 5-4 אנשים בסביבת הנשיא עסקו באיראן, בתיאום עם ישראל. תהליכי קבלת ההחלטות היו רזים וממודרים. לפני שבוע – שבוע בלבד – נכתב פה שמקורות מתעקשים כי השיחות בין טראמפ לבנימין נתניהו בעניין איראן טובות בהרבה מהמתיחות המדווחת בתקשורת. למעשה, שהן הפוכות. האם הבית הלבן ולשכת ראש הממשלה נקטו הטעיה מכוונת, לוחמה פסיכולוגית נגד האיראנים? קשה לסתור זאת. גורם ביטחוני בכיר אמר לי מפורשות: שיתוף הפעולה היה עמוק ומתמשך. קיבלנו מהאמריקנים תיאום אווירי, מודיעין התקפי, סיוע הגנתי, וכמובן שהם ידעו על כל ההכנות. הוא לא רצה להשיב על השאלה אם זה נעשה בפקודת הנשיא: "יש הפרדה בין המדיני לצבאי, אנחנו לא שאלנו - והם לא ענו".
מפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה, הוא חבר מובהק של מערכת הביטחון (חבר אישי, אגב, של הרמטכ"ל הקודם הלוי). אך הוא פועל לפי הוראות המפקד העליון, נשיא ארה"ב. בעולמו של טראמפ יש רק ניצחון, וניצחון כזה יכול להיות מושג רק ב"כניעה ללא תנאי" של איראן, או בהפעלת כוח עד לאיפוס יכולותיה. אחרי ניסיונות מרי קצרים, התנועה שלו, MAGA, הבינה היטב שטראמפ מבין הכי טוב. לאט-לאט, החלו מתיישרים האידאולוגים שלה עם רצון המנהיג. ונכון לאמש, הוא רוצה בהצטרפות למלחמה נגד איראן. זה גמיש, כמובן. הנקודה היא הניצחון, לא המלחמה. אם האיראנים ייתנו לטראמפ דימוי של נסיגה והסכמה, אם ייתנו לו מטפורה של כניעה שתאפשר לו לטעון לניצחון גדול - הוא אולי יוותר. אולי.
הטור המלא - מחר במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 19.06.25