זה הלילה הרביעי שאנחנו ישנים באמסטרדם. אני אומרת ישנים, כי זה כל מה שאנחנו עושים. אם היה אפשר, הייתי מתכסה עד מעל הראש בשמיכה, מחכה עד שיבואו הצוותים ממגלן, שלדג או 669 לחלץ אותנו. למי יש חשק להסתובב בעיר שלא התכוונו להיות בה. אפילו המזוודות נותרו סגורות, למקרה שניקרא בבהילות לשדה התעופה.
אני יודעת שיש רבים שבזים לאלה שמתלוננים שנתקעו בחו"ל והרוויחו בכך לילות שקטים ללא הפגזות, ממ"דים ומקלטים, הרס ומוות. אז ייקח חודש וחצי עד שנחזיר את כולם, כפי שאמרה רגב בישיבה. מה זה חודש וחצי בשביל הורים שילדיהם נשארו בארץ. שהוריהם הקשישים זקוקים להם. אני בטוחה שגם נתניהו בז בליבו לכל אלה שנותרו בכל מיני יעדים בעולם בלי יכולת לחזור ומקטרים. הרי כמו רגב, קשה לו להבין מה נורא כל כך "להיתקע" בחו"ל. חו"ל זה כיף. תיהנו. את זה אמרה אמנם שרת התחבורה, אבל אני מאמינה שזה גם מה שחושבים במשפחת נתניהו. אוי אוי אוי, "נתקעה", באמסטרדם. שמעתי שאתמול הגיע נתניהו לבית החולים סורוקה שניזוק אחרי שנפגע ישירות מטיל, ואמר לתקשורת כי עם ישראל כולו משלם מחיר. "אנחנו עוברים בליץ", אמר, "יש מחירים אישיים, אנשים נפגעו, משפחות שכלו יקירים, כל אחד מאיתנו נושא מחיר אישי וזה לא פסח על המשפחה שלי". וכדוגמה למחיר האישי של משפחתו, ציין נתניהו את חתונת בנו אבנר שבוטלה. "פעם שנייה שבני אבנר מבטל חתונה עקב איומי טילים. זה מחיר אישי גם לארוסתו". וכמובן לא שכח להזכיר את אשתו היקרה, הגיבורה, שמשלמת גם היא מחיר אישי.
נו, באמת. יש גבול. חתונה של בן של ראש ממשלה בזמן מלחמה, שאפשר וצריך היה לדחותה בימים קשים אלה מכל הסיבות הנכונות או לקיים אותה במסגרת משפחתית, הפכה להיות דוגמה לוויתור אישי נורא. חוסר מודעות? ניתוק? אובדן פרופורציות? שום דבר לא צריך להפתיע אותנו. זה הזכיר את מה שאמר בזמנו נתניהו לתושבי עמונה המפונים, שהוא מזדהה עם כאבם, כי הוא יודע מה זה לאבד בית. הרי ב-1999 הוא נאלץ לעזוב את מעון ראש הממשלה אחרי ההפסד בבחירות. "סילקו אותנו מהמעון הרשמי ונאלצנו לעבור לשרתון פלזה", אמר.
כשהעזנו השבוע לצאת מהחדר לשתות קפה, גיחה קצרה לדאם סקוור ובחזרה, ציפתה לנו הפגנה פרו-פלסטינית של עשרות בודדות של אנשים, מעט מאוד יחסית לעיר שרק בנובמבר התקיפו תושביה את אוהדי מכבי תל-אביב באלימות רבה לאחר משחק ליגת האלופות מול אייאקס. מתקפה שהוגדרה רחבה ומתואמת, וכללה עשרות פורעים מבין תושבי העיר שפגעו באוהדים ישראלים בחלקי העיר השונים. פוגרום המוני, כך כינו את זה אז בתקשורת, בגלל האופי האנטישמי של המתקפה.
אני רוצה הביתה. אני רוצה לדירה שלי שנפגעה השבוע מהדף. אני רוצה הביתה לשלושת הילדים ולנכדים שיושבים כל לילה בממ"דים. אני עוד ממשיכה לשלוח להם מאמסטרדם מפעם לפעם ווטסאפ עלוב ומיותר של "תרוצו למקלטים", אחרי שקפצה לי התרעה בסלולרי. הצורך בשליטה כנראה לא עובר לעולם
בעקבות זה הייתה ירידה חדה בהזמנת חופשות לאמסטרדם, ובצדק. והנה אנחנו כאן, בעיר שלא תיכננו להיות, לא רצינו להיות, שהייתה אמורה להיות הקונקשן שלנו לארץ עם שהות של שעתיים בשדה. נזכרנו השבוע באיזו מהירות חולצו האוהדים לישראל, ולנו אין אפילו צפי להתפנות. קריאת כיוון. צפירת הרגעה מצד חברת אל על לאזרחים הישראלים שהחופשה הזאת נכפתה עליהם. מדי יום מתפרסמים עוד יעדים שנפתחים לחילוץ – ואנחנו לא ביניהם. יש הצעות. כן, הצעות יש למכביר, כולם טובים בהצעות. חילוץ ימי של 20 שעות מלרנקה, טיסה לדובאי ומשם לעמאן, וההצעה הכי פופולרית עכשיו היא לטוס מפה ללרנקה, משם לעקבה, ומשם במונית עם נהג לאילת. מצד שני, יש המלצות סותרות, על כך שעדיף להישאר במקום שאתה נמצא עד אחרי הסופ"ש, להיאחז בכרטיסים של אל על, לתת לדברים להתבהר לפני שטסים ללרנקה או אתונה לצוואר הבקבוק המטורף של אנשים שמגיעים לשדה ללא כרטיס טיסה וצובאים על המטוסים.
דפוקים וזרוקים באמסטרדם
בינתיים אנחנו נשארים דפוקים וזרוקים באמסטרדם. אני מסתכלת על יושבי בתי הקפה בכיכר דאם. איזו שלווה. מוזר, אבל מעט מאוד פלאפונים נשלפים מהכיסים או מהתיקים. מה כבר יכול לעניין אותם, פגיעה של טיל במגדל מגורים בתל-אביב? מלחמה קיומית במזרח התיכון? מה אכפת להם. הם כנראה לא קיבלו את התזה שישראל נלחמת את מלחמתו של כל העולם מול הגרעין. מקסימום יקפצו יותר מאוחר לקופישופ הקרוב לאכול איזו עוגת קנביס. עכשיו הם נראים אדישים, לא רק למראה ההפגנה הפרו-פלסטינית, גם למראה העולם כפי הוא ניבט אליהם מעל כוסות ההייניקן והצ'יפס ברוטב במיונז.
אני רוצה הביתה. אני רוצה לדירה שלי שנפגעה השבוע מהדף. אני רוצה הביתה לשלושת הילדים ולנכדים שיושבים כל לילה בממ"דים. אני עוד ממשיכה לשלוח להם מאמסטרדם מפעם לפעם ווטסאפ עלוב ומיותר של "תרוצו למקלטים", אחרי שקפצה לי התרעה בסלולרי. הצורך בשליטה כנראה לא עובר לעולם.
היינו צריכים להיות בבית כבר ביום שלישי. כשהגענו מאוסלו לשדה התעופה סכיפהול, עוד קיווינו שלמחרת נצא כמתוכנן לארץ. על המסלול עמד מטוס אל על שמיד העלה את מצב הרוח, כי הרי עם אל על אתה "הכי בבית בעולם".
אנחנו לא מרגישים בבית למרות שיש לנו כרטיסים שלהם, כי הרי ככה נוסעים היום לחו"ל, רק עם אל על, איתם תמיד אפשר לחזור מכל מקום בעולם, הם תמיד יטוסו לארץ. גם בזמני חירום.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיאנחנו שומרים על הכרטיסים האלה כאילו היו אשרת הכניסה שלנו לישראל ושבלעדיהם נגזרה עלינו גלות לנצח. מחכים לאל על, אבל שמים יהבינו בטראמפ. שוב טראמפ, שרק שלשום הודיע שהוא עדיין לא החליט אם יצטרף למערכה ושהוא יחליט ברגע האחרון. מה בוער, שייקח את הזמן. אמש טענו בבית הלבן כי יש עוד סיכוי למו"מ, וכי הנשיא יקבל החלטה אם לתקוף בתוך שבועיים, אבל כבר קשה לדעת אם להאמין לזה ומה הסיכוי שזה יקרה.
אולי שפשוט יתלוש עלי כותרת. כן, לא, אוהב, לא אוהב.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.06.25
