אנחנו, האנשים שמתנגדים למשטר כבר שנים, נמצאים במצב של בלבול וקצת ייאוש. בלבול, בגלל שיש פחד מהלא-נודע וחשש כבד שקרובים ומכרים שלך ייפגעו. בסופו של דבר אתה באמת לא אמור לחגוג כשמפגיזים את המולדת שלך. הייאוש, בגלל שאתה כבר לא יודע מה צריך עוד לקרות כדי שאנשים יבינו את השקר שסיפרו להם עשורים.
יש פה מטוסים של מי שסיפרו לנו שהוא האויב הכי גדול, שמטיילים מעלינו בשמיים כבר יותר משבוע כאילו שאלו השמיים שלהם, ואתמול "השטן הגדול", כמו שהממסד תיאר אותו לתושבים, ריסק לנו את המקום שהיה הכי חשוב למשטר, המקום שאמור להיות הכי שמור. מתי אנשים יבינו פה שהם לא יכולים לשמור עלינו? שהם רק הרסו פה חמישה עשורים את כל התשתיות, שמכרו לנו שקר? שברגע שיוכלו הם ייקחו את הרגליים וישאירו אותנו לבנות את הכול מחדש?
הפחד משרת את הפילוג: מי שהיה נאמן למשטר נצמד אליו עוד יותר, הופך לאלים יותר ויותר, ומי שפקפק ופעל נגד המשטר שונא אותו אפילו יותר - אבל מפחד לפעול, גם בגלל הפחד מההפצצות וגם בגלל הפחד מתומכי המשטר שמסתובבים פה עם אלות. גם המסיבות המחתרתיות שהיו פה, במקלטים ובגגות, שם תיעדו את ההפגזות, לא קורות יותר. פחד. ואי-הידיעה משקים את הפחד.
שמחנו כשהישראלים התחילו להפציץ פה. אצלנו, המתנגדים, הייתה תקווה שזה יפקח לכולם את העיניים. אבל עכשיו אנחנו כבר לא אופטימיים. אני חוששת שאיראן הולכת למלחמת אזרחים ולשפיכות דמים
לפעמים בא לנו לבכות מרוב כמה שהמשטר הזה הצליח לטמטם את האנשים. עכשיו הם מאיימים לתקוף בחזרה את ארצות הברית. נגיד שהם יצליחו לפגוע במטרות אמריקניות, למרות שהניסיון נגד ישראל מראה כמה הכוח שלנו מוגבל. אז מה? הם חושבים שטראמפ יישב בשקט? לא הצליחו לשמור על המתקנים הגרעיניים, אז יצליחו לשמור עלינו? לפעמים אנחנו קוראים את הידיעות ולא יודעים אם לבכות או לצחוק.
הצהרת טראמפ לאחר התקיפה באיראן, אתמול בלילה
(צילום: The White House )
אני חושבת שאנחנו עוברים משלב התדהמה לשלב ההשפלה. אנשים מפנימים שאנחנו לא הבריון שהמשטר אמר לנו שאנחנו, בריון שכל האזור יתנהג לפי איך שהוא מחליט. אנחנו על הברכיים. אתה יכול לראות את אי-האמון פה בכל מקום: בתורים לתחנות הדלק, בפקקים על הכבישים של משפחות שמנסות לברוח, בתורים בסופרמרקט, בבנקים, בעובדה שהמטבע שלנו נחלש ב-15 אחוזים מאז תחילת המלחמה, בילדים שתקועים בבית, חסרי אונים, ממש על סף השיגעון.
שמחנו כשהישראלים התחילו להפציץ פה. שוב נולד אצלנו, המתנגדים, אבסורד שבו אנחנו מקווים לרעב, למחסור. שאולי זה יפקח את העיניים ויעורר את כולם לצאת נגד המשטר. אבל האמת היא שהיום אנחנו לא ממש אופטימיים. אני לא מאמינה שזה יקרה. לצערי, אני חושבת שאיראן הולכת ומתקדמת למלחמת אזרחים, לשפיכות דמים ברחובות. המציאות והמחשבות הללו גורמות לכולנו לפחד משתק. וכבר כתבתי בעבר שלנו אין פחד, אבל האמת היא שגם אין לנו כלים כדי להילחם בתומכי המשטר.
הביא לפרסום: זאב אברהמי
פורסם לראשונה: 00:00, 23.06.25
