לאחר 20 חודשים מפרכים, רוויים בבשורות קשות, הראייה משתבשת: קשה להבחין בבשורה טובה כשהיא באה. תוצאות ההפצצה האמריקנית באיראן אתמול התקבלו על-ידי מומחים צבאיים בנימה קלה של אכזבה. האיראנים הצליחו להוציא מהכור בפורדו ציוד וחומרים מבעוד מועד, הם אומרים; ההרס היה פחות טוטלי מהציפיות; משהו מיכולת ההעשרה נותר שלם. רוצים עוד.
גם אם יש בדיווחים האלה אמת, הם מחמיצים את העיקר: ההפצצה האמריקנית הביאה את המזרח התיכון כולו לצומת היסטורי. הקזינו של טראמפ הפיל בבת-אחת מבול של ז'יטונים לתוך הידיים שלנו. עכשיו הזמן לקחת את הכסף ולנתק מגע.
במילים אחרות: לומר לנשיא ארה"ב תודה, לעולם לא נשכח את מה שעשית למעננו. אתה הגדול מכולם. יש לנו עוד בקשה קטנה, לגמרי בינינו: אנא, כפה על איראן ועלינו הפסקת אש. לא בעוד שבועיים, לא בעוד חודש - עכשיו.
למה? כי הגענו לנקודה שבה תפוקת ההישגים פוחתת והמחיר האפשרי עולה. הנפגעים בבניינים שחטפו טיל, המטוס שעלול לא לחזור, מחיר הנפט שעלול להאמיר, המלחמה שעלולה להסתבך. הכרז על ניצחון ולך הביתה, הציע הסנאטור קליפורד קייס לנשיא ג'ונסון במלחמה אחרת.
לא רק אני הגעתי למסקנה שהגיע הזמן: שותפים לה רבים וטובים במערכות הביטחון, כאן ובארצות הברית. היא מבוססת לא על משאלות לב אלא על ניתוח מפוכח של המציאות
למה? כי הצבא מתוח עד הקצה; כי השילוב בין הזמן המתבזבז והנזק המצטבר לא מבשר טובות. אתמול ביקרתי באחד האתרים שנפגעו בתל אביב. בית מגורים אחד הרוס ועשרות, אולי מאות בתים, שניזוקו. אנשים המומים מסתכלים בדממה על רכושם שאבד. גם ילדים. המחיר לא נמדד רק במספר ההרוגים.
למה? כי אולי יש כאן הזדמנות אמיתית לשנות את מעמד ישראל במזרח התיכון.
לא רק אני הגעתי למסקנה שהגיע הזמן: שותפים לה רבים וטובים במערכות הביטחון, כאן ובארצות הברית. היא מבוססת לא על משאלות לב אלא על ניתוח מפוכח של המציאות. אנסה לפרט.
המבצעים הישראליים בשבעת ימי המלחמה הראשונים מסתכמים בהצלחה מזהירה, פרי עבודה של שנים, בהשקעה אדירה של כסף ומשאבים. אולי החשוב בהישגים הוא חיסול המדענים. אנחנו אומרים מדענים וחושבים על אנשים בחלוקים לבנים שגוהרים על מבחנה סתמית במעבדה. טעות: האנשים שחוסלו היו מפתחי נשק, ראשי פרויקטים, מומחי-על. כמו שקורה במדינות אחרות, גם בישראל, הפיתוחים שעבדו עליהם הקדימו לעיתים קרובות את ההחלטות של המנהיג ועיצבו אותן. חיסולם יוצר ואקום לשנים.
לראשי הצבא שחוסלו יימצאו מחליפים. אבל משטר מהסוג של איראן, שדורש ממפקדי הצבא נאמנות מוחלטת למנהיג ולחזון, יתקשה יותר ממשטרים אחרים למלא את החסר.
לא פחות חשוב: הושגה שליטה אווירית מוחלטת במערב איראן. השליטה אִפשרה לחיל האוויר לפגוע במערכות הייצור, במשגרים, ובמתקנים הגרעיניים. היא ניקתה את הדרך למטס ההפצצה האמריקני. ספק אם טראמפ היה מאשר את התקיפה אילו חשש לביטחון הטייסים והמטוסים שלו.
הטיפול של נתניהו בגרעין האיראני לקה בשגיאות. הוא שגה בניסיון שלו לסכל את הסכם הגרעין מאחורי גבו של הנשיא אובמה ושגה בלחץ שהפעיל על טראמפ, בקדנציה הראשונה שלו, לפרוש מההסכם בלי להציב אלטרנטיבה.
אבל בלעדיו ההתקפה הנוכחית על איראן לא הייתה קורית. ראשית, הוא, בכוח השכנוע שלו, הביא למהלך הזה את טראמפ, נשיא שהטיף לבדלנות ונשבע שלא תפרוץ מלחמה בתקופת כהונתו; שנית, הוא קיבל את ההחלטה. ייתכן שראש ממשלה אחר היה פועל כמוהו, אבל זה היה הוא, במשמרת שלו. הוא הראש והוא אחראי. אפשר לפקפק בתועלת של המתקפה על איראן; אי-אפשר לבטל את תרומתו המשמעותית של נתניהו.
במערבון שהוא משחק בו טראמפ לא מבקש להיות גרי קופר, השריף הכל כך צודק תמיד. הוא מבקש להיות קלינט איסטווד, לירות ברעים ולדהור אל האופק
הוא ידע להכניס אותנו לאיראן. ספק אם הוא יודע להוציא אותנו משם. כמו בעזה, הוא מתקשה לסיים. והיום אין מי שיעזור לו לצאת, לא בקבינט, לא במשפחה. האיש היחיד שיכול לעשות זאת הוא טראמפ.
חידוש מרעיש
ההפצצה האמריקנית לא נמדדת רק בתוצאה בשטח. עצם ההחלטה האמריקנית להתערב התקפית במלחמה שישראל מעורבת בה היא חידוש מרעיש. אמריקה עזרה למערכות ההגנה של ישראל בעבר, גם נגד האיראנים, אבל מעולם לא התנדבה לתקוף למעננו. יש בכך מסר מהדהד למדינות במזרח התיכון, עוינות ופחות עוינות. אמריקה מטפלת במו ידיה באויביה של ישראל.
פחות משמח המסר לדעת הקהל ולמערכת הפוליטית באמריקה. אם אמריקה תסתבך באיראן, ישראל תוחזק אחראית. לא רק ישראל - כל יהודי תומך ישראל. כאשר אמריקה הסתבכה בעיראק היו גורמים בה שהאשימו את ישראל והיהודים שגררו אותה לשם. הטענה הייתה מפוקפקת (נתניהו, כאדם פרטי, ניסה לשכנע ועדה בקונגרס לתקוף בעיראק על סמך נתונים מפוברקים. ממשלת ישראל לא עמדה מאחוריו). עם זאת, הטענה הכתה גלים. מאז מצבנו באמריקה רק החמיר.
ארבעה תרחישים אפשריים
מה יחליט חמינאי לעשות בעקבות התקיפה האמריקנית? במערכת הביטחון מדברים על ארבעה תרחישים אפשריים.
ראשון, חמינאי יגיב בהתקפה רבתי על בסיסים ומתקנים אמריקניים בקטאר, סעודיה, בחריין ועוד. במקביל יתקוף את ישראל בטילים, כטב"מים ורחפנים מתאבדים. הוא יהיה חייב להביא בחשבון תגובה קשה מאוד של טראמפ.
שני, חמינאי יהפוך את העימות ממשולש לבינלאומי. הוא יסגור את מצרי הורמוז ויעודד את החות'ים לסגור את באב אל-מנדב. הוא יסתכן בריב עם כל העולם.
שלישי, ילך על התקפה סמלית, מה שבן גביר קורא דרדלה, על בסיס אמריקני, וימשיך לתקוף את ישראל.
רביעי, יניח לאמריקה וימשיך לתקוף את ישראל, “השטן הקטן”.
הפתרון הנכון ביותר מבחינת ישראל הוא הפסקת אש תחת דרישה אמריקנית ואז משא ומתן על הסכם גרעין חדש. השאלה אם תותר לאיראן, במצבה הנוכחי, העשרה באחוז שולי, קשורה יותר לאגו של טראמפ מאשר לאינטרס האמיתי של אמריקה וישראל. בין כה וכה, הסכם עם המשטר האיראני הנוכחי יהיה מועד להפרה מיומו הראשון.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיעיניהם של אנשי טראמפ מופנות לסין: הם מקווים שהמכה שהנחיתו על איראן תרחיק את הסכנה להשתלטות סינית על טייוואן. החולשה שהפגין טראמפ כלפי פוטין עודדה את הסינים; התַּקִּיפוּת כלפי חמינאי תרתיע אותם. במערבון שהוא משחק בו טראמפ לא מבקש להיות גרי קופר, השריף הכל כך צודק תמיד. הוא מבקש להיות קלינט איסטווד, לירות ברעים ולדהור אל האופק.
השאלה היא מה נתניהו מבקש. הוא מדבר על יצירת מזרח תיכון חדש, אבל מסרב להרפות מהישן. סיום המלחמה בהפסקת אש מול מלחמה נצחית; נורמליזציה עם סעודיה מול השתקעות בעזה ובגדה. ההזדמנות קיימת: לא רק חמינאי עומד בפני החלטות קשות.
