628 ימים. זה הזמן שעבר מאז נחטף אבינתן אור לעומק עזה. אימו, דיצה אור, לא עוצרת לרגע. היא לא רק מחכה לשובו של בנה הביתה - היא נלחמת, צועקת, משתתפת, פועלת. לא בשביל בן אחד, אלא בשביל כולם. את הריאיון איתה אי-אפשר לקרוא בלי להרגיש את הכאב, ואת העוצמה.
"החלטנו במשפחות החטופים שהשאלה 'מה שלומך' היא לא חוקית", היא אומרת בישירות. "זה כמו תרגיל מתמטי שאין לו פתרון. גם לשאלה הזאת אין תשובה'. גם התקווה שלה, היא אומרת, היא תקווה עצובה. "יש לי הבזקים של תקווה עצובה. שהינה, דברים זזים, משהו קורה. בימים האחרונים מצאתי את עצמי מסדרת את החדר של אבינתן, מחליפה לו לסדינים חדשים ונקיים, כאילו שעוד שנייה הוא חוזר. זו תחושת חיים שפורצת לרגע - ואז שוב צונחת אל עומק הדאגה. כל שינוי במצב מביא איתו סכנות חדשות".
מאוכזבת גם מטראמפ
דיצה, חברה ב"פורום תקווה", לא מהססת לדבר גם על הפוליטיקה שמאחורי הקלעים, והיא חדה מאוד בניתוח שלה. היא מאוכזבת, גם ממנהיגים בישראל וגם מארצות הברית: "הייתי משלמת הרבה כדי להאזין לקו בין ביבי לטראמפ. למה טראמפ פתאום יורד עלינו? זה כמו גננת שמנסה להפריד בין הילדים. הכול מרגיש מוזר, מבלבל".
מבחינתה, הנושא האיראני הוא לא עימות נפרד, אלא חלק מהותי מהמאבק להשבת החטופים. "חשבתי שהפסקת האש מול איראן תגיע רק בתמורה להשבת החטופים. הרי איראן מנהלת את האירוע. זה נראה לי ברור: המחיר היחידי שמצדיק הפסקת לחימה הוא החזרת הבנים שלנו. אחרת - למה עוצרים באמצע? זה מזעזע".
"זה היה בלתי אפשרי מהרגע הראשון, אבל זה כל פעם נהיה יותר בלתי אפשרי, עוד גוון של בלתי נסבל. כל מיני שיאים נוראיים שלא ידענו שקיימים בכלל"
אבל דיצה לא מדברת רק על אבינתן. היא דורשת פתרון כולל: "עסקה אחת לכולם. לא מוותרים על אף אחד. הבן שלי הוא לא סחורה - ואף אחד מהם הוא לא סחורה. קשה לי אפילו לקרוא לזה עסקה. זה נשמע כאילו מדובר במקח וממכר. אין דבר כזה להשאיר מספרי מוות מאחור".
כשמדברים איתה על "מתווה וויטקוף" - הצעה שהייתה על השולחן טרם ההסלמה עם איראן - היא זועמת. "מדובר במתווה חלקי שמחזיר רק חלק מהחטופים. אבינתן מופקר באדמה כבר כמעט שנתיים, והשם שלו לא עלה אף פעם. אף פעם. זה לא חטא ולא פשע להיות גבר צעיר. אסור שההפקרות הזאת תחזור על עצמה".
ברקע דבריה, היא מנהלת שגרת חיים בלתי אפשרית. רגעים של תקווה מטורפת, שנראית כמעט לא הגיונית, לצד שיברון לב מייאש. "אני לא יודעת מה קורה בעזה, אבל זה שהקשב מופנה לאיראן מאוד מוריד את הרוח, כאילו הילדים שלנו כבר לא חשובים. אבל זו התגובה הרגשית הראשונה. בתור מי שמתאמצת כל כך להיות אופטימית אני אומרת לעצמי אולי דווקא כשלא מסתכלים על עזה, זו הזדמנות לקדם דברים. הלוואי. ככה חשבתי גם כשפרצה הלחימה מול חיזבאללה".
היא מספרת איך סידרה את הגינה, שתלה פרחים, עיצבה את מבואת הבית כאילו היא מכינה את הקרקע לשובו של בנה: "הכניסה לבית מסמנת 'ברוך השב', לפעמים אני באמת מרגישה שזה עומד לקרות, שהוא חוזר כל רגע".
אבל אז מגיע גם הצד השני. הצד שמכיר בחוסר הוודאות, באובדן הנורא. דיצה מדברת על החטופים שחזרו ללא רוח חיים, על כאבם של ההורים שממשיכים - אך עם לב שבור. "אני בידידות עם ההורים של שי לוינסון. הם ידעו שהוא אינו בין החיים, והשלימו עם זה בלית ברירה. עם איילת סמרנו יש לי קשר ממש קרוב. קיווינו והתפללנו עד הרגע האחרון שהוא חי. ואז הוא חזר, ולא חי. זה בלתי נסבל".
"כל הקצוות כל כך הפוכים, הכול באותו לב. וללב קשה", אומרת דיצה. ״זה היה בלתי אפשרי מהרגע הראשון. אפשרי ובלתי-אפשרי זה בינארי. אבל זה כל פעם נהיה יותר בלתי-אפשרי, עוד גוון של בלתי-אפשרי, עוד גוון של בלתי-נסבל. כל מיני שיאים כאלה נוראיים שלא ידענו שיכולים להיות קיימים בכלל".
ולמרות הכול, היא לא מאבדת את האמונה: "אני בטוחה שאבינוש חוזר. שמח, בריא, לחיים טובים בעזרת השם. ויחד איתו, כולם. לא מוותרים על אף אחד". לסיום, היא חוזרת לעיקרון המוביל שלה: "הדרך היחידה להפסיק את הלחימה מול איראן היא רק בתמורה לכל החטופים. לא חלק. לא מחצית. כולם". והיא אומרת את זה לא רק בשם עצמה - אלא בשם כל אמא, כל אבא, כל משפחה, שכלואים כבר 628 ימים באי-ודאות, חוסר אונים ואמונה.
מלחמת 628 הימים
עבור משפחות 50 החטופים שנותרו בעזה, ההתפתחויות בזירה הבינלאומית אינן רק עניין של אסטרטגיה או ביטחון, אלא שאלה של חיים ומוות. עבורן, המלחמה לא תסתיים עד שיקיריהן ישובו הביתה.
לאחר שהוכרזה הפסקת האש בין ישראל ואיראן, נמסר ממטה המשפחות להחזרת החטופים: "לאחר 12 ימים ולילות בהם עם ישראל לא יכול היה לישון בגלל איראן, סוף-סוף ניתן לחזור לא לישון בגלל החטופים. מבצע 12 הימים הסתיים, עכשיו הזמן לסיים את מלחמת 628 הימים ולהבטיח ניצחון ישראלי. סיום המבצע באיראן ללא ניצולו עבור השבת כל החטופים יהיה כישלון מדיני חמור".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.25
