הרגע המזוקק ביותר של דונלד טראמפ הגיע אתמול, לא רחוק מהמסוק הנשיאותי, על מדשאות הבית הלבן. הוא היה נרגז וזועף, כי היה נדמה שהפסקת האש שלו עומדת לקרוס. אלה שתי מדינות שנלחמות כל כך הרבה זמן, הוא אמר לעיתונאים, שאין להם פאקינג מושג מה הן עושות בכלל. לאחר-מכן הוא שיגר את האיום לישראל — בפוסט ברשת החברתית שלו — להסיג מיד את מטוסיה שעמדו לתקוף מטרות באיראן. ישראל התקפלה מיד; הותקפה "תחנת רדאר".
אלה הם כללי המשחק החדשים: טראמפ אמר לראש הממשלה נתניהו שאפשר לתקוף באיראן, ונתן לו אור ירוק. אחר-כך הוא הרשה לממשלת נתניהו להמשיך בתקיפות. הנשיא החליט שארה"ב תצטרף למלחמה, ותפציץ את מתקני הגרעין באיראן, והנשיא הוא שקבע שהמלחמה נגמרה, הודה לישראל, הודה לאיראן, וקינח ב"אלוהים יברך את העולם".
מבקריו מימין בארה"ב, בפרט טאקר קרלסון, איימו שהוא יסבך את האומה במלחמת עיראק נוספת. טראמפ רצה והצליח להמחיש להם שהם דיברו שטויות: הפצצה אחת, מדויקת, שאחריה נקודת יציאה מכובדת לכל הצדדים. האם האיראנים היו יכולים להפסיק את האש בקלות כל כך, ללא לחץ ממעצמת-על, ותירוץ אולטימטיבי? האם ישראל הייתה יכולה לספר לעצמה שעכשיו זה הזמן לבלום, אילולא אמריקה — אותה אמריקה שתמכה בה ותקפה — הורתה לה לסיים? כמובן שלא. שום חייל אמריקני לא נפגע, שום באר נפט לא פוצצה, מחירי הנפט החלו קורסים כבר שלשום, וטראמפ אף טרח לברך את סין שתוכל להמשיך לרכוש נפט מאיראן. הוא יוצא מנצח מכל כיוון: בחזית האמריקנית, הוא אימץ מדיניות פופולרית ברחבי המפה הפוליטית, למנוע מהאיראנים נשק גרעיני. טראמפ המחיש לימין הבדלני שהוא, ורק הוא, קובע את גבולות הגזרה של "אמריקה תחילה". לעולם, ובפרט לרוסיה וסין, הזכיר מי מעצמת-העל היחידה בעולם שיכולה להטיס מפציצים אסטרטגיים ממיזורי להפציץ באיראן — ולחזור הביתה בשלום. אגב כך, הוא חילק פקודות לשורה של מדינות במזרח התיכון, לא רק לישראל. ייתכן שעל גבי ההצלחה הזו, והחוב שישראל חייבת לו, יצליח הנשיא לחלץ את המו"מ לסיום המלחמה בעזה. כך הוא מגיע לוועידת נאט"ו: וויני, ווידי, וויצ'י. פרס נובל לשלום הוא לא אירוע דמיוני, אם אכן נצעד לעבר נורמליזציה.
דבריו של דנולד טראמפ על הפרת הפסקת האש בין איראן לישראל לפני המראתו לנאטו
(צילום: רויטרס )
אך יש שאלות שהן מעבר לכל דימוי והצלחה פוליטית. ועבור הישראלים, השאלה פשוטה מאוד: מה הושג כאן, באמת. באמ"ן ובצה"ל בכלל ינסו להעריך זאת בשבועות הקרובים. זו שאלה פשוטה, אך היא מורכבת מחלקים רבים ומפורטים למדי. כמה צנטריפוגות נותרו לאיראנים? איפה נמצאים 400 קילוגרמים של אורניום מועשר? מה טיב הידע שנותר בידיהם, גם אחרי מות המדענים הבכירים של תוכנית הגרעין? האם יש אתרי העשרה סודיים שממשיכים לפעול, או חלקים אחרים של "קבוצת הנשק" שעוסקים בהרכבת ראש נפץ גרעיני? האם המנהיג העליון יורה כעת בשקט לרוץ לפצצה, בחשאי, והאם זה אפשרי? האם הרפובליקה האיסלאמית תפרוש מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, וגם אם לא — האם תתחיל במשחק הקבוע שלה, של חתול ועכבר, בעוד מנסה לבנות מחדש את כוחה הגרעיני? ומה לגבי תוכנית טילי הקרקע הבליסטיים? עבור ישראל, זו הייתה ממש סיבה עליונה למלחמה. אך איש איננו יודע איך למנוע מאיראן לטווח ארוך את התוכנית הזו.
במקום להתמקד בשאלת הקרדיט, עדיף לזכור את המחיר הכבד של המלחמה בעזה. בנופלים שלא ישובו. בחטופים שמתו בשבי. בחטופים החיים שעודם מעונים במנהרות חמאס, ותקוותם לא פגה שמדינתם תשיב אותם הביתה
לישראל ולצה"ל היו הישגים מזהירים במלחמה הזו. יוצאי דופן. הקרדיט מגיע לאנשי אמ"ן, חיל האוויר, אגף המבצעים, לרמטכ"ל אייל זמיר שפיקד בדיוק וללא התלהמות על המבצע – ולרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, שהחל את ההכנות אליו. הקרדיט מגיע גם לקבינט ולראש הממשלה נתניהו, שכפי שנכתב פה מספר פעמים, זכאים לקבל נקודות על ההחלטה ותוצאותיה — כפי שהם צריכים לקחת אחריות (שמעולם לא לקחו) על כשל 7 באוקטובר. אך בין ההצלחה הטקטית ובין ניצחון אסטרטגי נמצא משהו חמקמק שנקרא "מבחן הזמן".
התרת הרסן האיראני
כאשר הנשיא טראמפ החליט בקדנציה הראשונה לפרוש מהסכם הגרעין, בישראל בירכו והאווירה הייתה אופורית. גם במערכת הביטחון. בדיעבד, רבים מודים שזו הייתה טעות קשה ביותר — של אמ"ן, של המוסד, ושל ראש הממשלה נתניהו שקידם את הפרישה הזו. תוצאתה לא הייתה הסכם חדש, אלא התרת רסן של האיראנים, הגדלת כוחם במזרח התיכון, דעיכת ההשפעה האמריקנית, העשרת אורניום מעבר למגבלות ההסכם ההוא ועוד ועוד. מלחמת 12 הימים מול איראן איננה פרישה מהסכם; היא ממחישה שישראל היא המדינה החזקה ביותר במזרח התיכון. היא מחקה את היכולות האיראניות בהגנה אווירית ושיגור טק"ק, היא שיבשה קשות והשיבה לאחור את התוכנית הגרעינית, שנים. המלחמה הגדולה שישראל מנהלת מאז 7 באוקטובר היא, במובן מסוים, ניסיון להשיב את ההרתעה שאבדה לה. ההרתעה הזו ללא ספק נבנתה מחדש, שודרגה, והיא אימתנית יותר מאי-פעם; מערכת הביטחון וצה"ל הרימו את עצמם משפל הכישלון והזדהרו בהצלחה.
אך המלחמה תיבחן עוד שנתיים. עוד חמש. אם, כמו עיראק וסוריה, האיראנים יתרחקו משאיפות גרעיניות — נדע שניצחנו. אם הם ימשכו ידם מ"ייצוא המהפכה" ותמיכה בטרור, נבין שההרתעה עובדת. אך אם הם יחזרו להיות הרפובליקה האיסלאמית הישנה והרעה, וההפך, שכעת הם בונים טוב יותר, יעיל וסודי יותר, שהם מסיקים מסקנות לקראת הסיבוב הבא מול ישראל — המסקנות יהיו שונות לגמרי. המלחמה הזו, בהצלחותיה, הזכירה את מלחמת ששת הימים; אך זו הובילה כמעט בצורה ישירה, בגלל ההיבריס הישראלי ותחושת הכישלון המצרית-סורית, למלחמת יום הכיפורים, רק שש שנים מאוחר יותר. המכות שספגה איראן כה כואבות וקשות, שאפשר בהחלט לצפות לערעור המשטר שם, עכשיו כאשר חדלו חילופי המהלומות. אך זו החלטה של העם האיראני, ואולי של גורמי כוח פנימיים שירצו לתפוס את השלטון. לא שלנו, וגם לא של ארה"ב — שהבהירה שאיננה פועלת לחילופי משטר שם (טוב, תלוי באיזה יום קוראים את הפוסטים של הנשיא; הוא הציג שתי עמדות מנוגדות בתכלית רק השבוע).
נדב אילצילום: אביגיל עוזימה שנכתב כאן קצת מורכב לשיחה הישראלית הנוכחית, שהפכה לפוליטית מאוד, מרוכזת כולה סביב שאלת הקרדיט להצלחה, או האחריות לכישלון של 7 באוקטובר. במקום להתמקד בשאלה הזו, עדיף לזכור את המחיר הכבד של המלחמה בעזה. בנופלים שלא ישובו. בחטופים שמתו בשבי. בחטופים החיים שעודם מעונים במנהרות חמאס, ותקוותם לא פגה שמדינתם תשיב אותם הביתה. המלחמה בעזה יכולה להסתיים, וצריכה להסתיים, עכשיו כאשר ישראל רושמת הישגים גדולים. ניצחון אמיתי, מיידי, כזה שאפשר לבחון מיד ולא בעוד חמש שנים, יהיה השבת החטופים. ברגע הזה, נחווה את תחושת השמחה שיש בראשיתה של החלמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.25
