גונדי.
אני מדמיין את העולם שאחרי.
קצת מסובך האמת. כי ביותר מדי ערים עוד אוספים את שברי הציוויליזציה שהתפזרו לכל עבר, ושעות השינה לא התיישרו, והזירות שלנו עוד רחוקות מלהיסגר.
ובכל זאת אני מדמיין:
אנחנו נהיה ככל העמים. ככל היוונים והנורווגים. ואיראנים יטוסו לפה. או שאנחנו נקפוץ אליהם. ונאכל גונדי. ונצחק על התקופה. כי האמת, איזה דם רע יש בין יושבי העמים?
וחוץ מזה, נלחמנו מספיק ברוע בשביל כל העולם. וסבלנו מספיק והקרבנו מספיק כדי שנוכל להתכנס לסיכומים ולתת בראש עם הפי אנד.
הנרטיב.
האמונה הפנימית של רבים מאיתנו היא שצריך לסבול לפני שיהיה טוב. מעין הנחת יסוד ארכאית.
הסיפור הלאומי שלנו הוא מפתח להבנת שגיאות העבר, להבנת פעולות שנראות לא רציונליות בהווה (למשל להסתער לבד על איראן), ובעיקר מוביל ליצירת פרק נוסף עם אותם מאפיינים מוכרים בסיפור העתידי שלנו
זו לא רק אמונה אישית אלא אמונה קולקטיבית, לאומית, יהודית. זה סיפור האדמה והעם שכאן. של בני ישראל שהזיעו 40 שנה במדבר לפני שזכו לארץ המובטחת. של יהודי התפוצות, שרק אחרי שואה נוראה זכו לנחלה. של מלחמת העצמאות ואלו שבאו אחריה. של כל רגב אדמה תחת רגלינו. הקיום שלנו לא מובן מאליו. אנחנו צריכים להצדיק אותו בזיעה, בכאב, בדם – לפני שנהיה ראויים. לפני שיהיה קצת טוב.
סגולה.
הסיפור הלאומי שלנו הוא מפתח להבנת שגיאות העבר, להבנת פעולות שנראות לא רציונליות בהווה (למשל להסתער לבד על איראן), ובעיקר מוביל ליצירת פרק נוסף עם אותם מאפיינים מוכרים בסיפור העתידי שלנו.
אנחנו לא חריגים. אם הסיפור שלך הוא שאתה ניטרלי, כנראה אתה שווייץ. אם אתה מספר לעצמך שאתה השוטר של העולם, כנראה תפיל את הפצצות הגדולות בהיסטוריה על פורדו. אם אתה מספר לעצמך שאמריקה וישראל הן השטן, יום אחד תיתקל בשטן. ואם אתה ישראל, טוב, אתה יודעים.
בתוך הסיפור הזה שלנו, איראן מילאה – אולי בלשון עבר – תפקיד ראשי. באובססיה שלה הגדירה אותנו כעם נרדף שקיומו לא מובן מאליו. היא הצדיקה את הפחדים הקמאיים שלנו. הקימה ציר שנאה ורשע. חתרה להיעלמותנו. הציבה שעון בטהרן שספר לאחור את ההשמדה שלנו.
ואנחנו כמו באותו פרק תקומה מוכר, כשהחרב כבר על צווארנו ודם ניגר – מילאנו את חלקנו בהיסטוריה הנרטיבית שלנו. קמנו מאפר. ולא רק זה: מלאנו את חלקנו כעם סגולה, שמזהה ראשון את הסכנה, ובשם כולם נאבק ברוע.
ותשקוט.
זו הסיבה שמותר לדמיין שהטוב הגדול בדרך אלינו. זו הציפייה הטבעית של מי שמאמין שסבל והקריב מספיק כדי להיות ראוי לזמנים אחרים. ל"ותשקוט הארץ 40 שנה".
אבל בואו נעצור לרגע ונדמיין יותר רחוק. היום החדש שבאופק הוא הזדמנות ליצירת סיפור חדש. לא מחיקת העבר חלילה אלא קווי נרטיב שיכתיבו את ההמשך שלנו. כן, גם אם זה נראה בלתי אפשרי, הסיפור שלנו הוא הרי העתיק בעולם.
כמו אצל הפרט, כך בחיי אומה, הדרך לסיפור מעודכן מתחילה במערכת אמונות חדשות. למציאות הדרכים שלה ליישר קו.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןלמשל: לא עוד עם שמתקוטט ומתאחד כנגד סכנה. אפשר להיות יחד גם בלי; לא עוד עם שמוכרח להקיז דם כדי להיות ראוי לשקט, לאדמתו ולקיומו; לא עוד עם שלבדד ישכון; אתם יודעים מה, אולי כדאי שנחשוב על המושג "עם סגולה", זה שאומנם מניע להצלחה, אבל גורם להרגיש עדיפים ומתנשאים, וגם להילחם בשם אחרים.
הסיפור החדש שלנו מתחיל בכך שנספר לעצמנו שבקיץ אחד, שנת 2025, בארץ זבת חלב, דבש וגם שלווה, התברר שמקומו של עם אחד לא מוטל בספק.
מישהו רוצה לנסח את ההמשך?
פורסם לראשונה: 00:00, 25.06.25
