כששואלים את לואיס הר מה שלומו, הוא עונה מיד בשאלה: "את רוצה את התשובה האמיתית?". "הכול בסדר" הסטנדרטי הוא עדיין לא אופציה. "איך יכול להיות בסדר במצב הזה?", תהה. "כלפי חוץ אולי נראה שהחיים ממשיכים, אבל בפנים - אצלי באופן אישי, וגם בעם - שום דבר לא רגיל. אנחנו חיים מיום ליום".
הר נחטף ב-7 באוקטובר מקיבוץ ניר יצחק עם בת זוגו קלרה מרמן, המתגוררת שם, ולצד בני משפחה נוספים. 129 ימים הוא היה בשבי עד שחולץ במבצע הצבאי ההרואי "יד זהב", אבל במידה מסוימת הוא מודה כי עדיין לא הצליח להשתחרר לחלוטין. "כל דקה שם היא נצח", הסביר. "זו לא פוסט טראומה. זו טראומה חיה, יומיומית. אנחנו עוד בתוכה".
כדי להתמודד הוא נעזר גם בטיפול פסיכולוגי. "יש מצבים של הידרדרות ומתח", שיתף. "בכל פעם שאני חושב על השבי, זה גם מעיק. לפעמים הפסיכולוגית אומרת לי שמותר לי לספר, כל עוד אני מקשיב לגוף. לפעמים הגוף מאותת לי שדי ושאני צריך לעשות הפסקה ולנוח. עד היום יש לי קשיי שינה. אני מנסה לקחת כמה שפחות כדורי שינה, אבל לפעמים אני מגיע למצב שאין לי ברירה. אבל הכי קשה זה לדעת שיש עדיין חטופים".
גם המציאות הביטחונית מקשה על השיבה לשגרה. "25 שנה של אזעקות. עכשיו גם מלחמה עם איראן. התרגלנו לזה - זה עצוב, אבל ככה אנחנו חיים".
למרות זאת, לואיס לא עוצר. הוא מרצה, מספר את סיפורו ונלחם על השבת החטופים שנותרו בעזה. "באופן כללי, השיקום האמיתי לא יכול להתחיל כל עוד הם עדיין שם. אחרי שכולם יחזרו אני אוכל להתחיל לחשוב על איך להשתקם. בינתיים זה פצע פתוח ואנחנו רק חושבים על איך להחזיר את כולם הביתה".
3 צפייה בגלריה
לואיס לצד פסל התקווה בכיכר: "עם ישראל לא משאיר אף אחד מאחור. החזקנו בזה"
(צילום: פאולינה פטמר)
זה יקרה, הוא מסביר בלהט, רק בהסכם כולל. "אי-אפשר לבנות על חילוצים - זו סכנת חיים אמיתית. הדרך היחידה להביא אותם היא הסכם לסיום המלחמה שיביא לשחרור כל החטופים".
כדי להחזיק מעמד הוא לא מפסיק לרקוד. "צריך לעשות דברים שאנחנו אוהבים, זה מה שאני ממליץ לכל המשפחות והאימהות של החטופים", הסביר. "שבועיים אחרי ששוחררתי כבר חזרתי לרקוד. אני רוקד בלהקה, ריקודים עממיים. הייתי בפסטיבל נהלל כבר פעמיים מאז והופעתי עם החולצה של החטופים. השנה אני מוזמן לרקוד גם בפסטיבל כרמיאל. זה חלק מאוד חשוב מהחיים שלי. זה היה קשה, אבל זה נתן לי את הכוחות להמשיך הלאה. אל תפסיקו לעשות דברים מהלב".
מה שעזר לו לשרוד לאורך התקופה הנוראה בשבי, הוא ציין, הייתה התקווה. "הייתה לנו אמונה. אמרנו לעצמנו: עם ישראל לא משאיר אף אחד מאחור. החזקנו בזה", אמר. הוא זוכר את היום שבו אפשרו לו המחבלים להציץ בטלוויזיה, בשחרור של קלרה, בת זוגו, אחותה גבריאלה והאחיינית מיה - שהדליק את הניצוץ שעזר לו לשרוד.
אחרי השחרור מהשבי נסע לואיס עם משפחתו למנהטן, ושם - בין גורדי השחקים - עמד ליד פסל ה-HOPE המפורסם והצטלם כאחרון התיירים. הוא לא ידע אז שהתמונה הזו תלווה אותו בחזרה לארץ. "כשהתחלתי להסתובב בכיכר החטופים, כל הזמן אמרו לי: 'אתה נותן לנו תקווה'. פתאום הסתכלתי בתמונה מהפסל והבנתי - צריך תקווה בכיכר. צריך צבע, אור. לא רק שחור".
כך נולד רעיון פסל התקווה, שנבנה בהתנדבות על-ידי קבוצה של בני נוער בסיכון והפך למוקד עלייה לרגל - מקור אור בלב מציאות כואבת. בהמשך, קיבל לואיס מתנה: תליון, עם המילה "תקווה" שניתן לרכוש גם באתר מטה משפחות החטופים, כתרומה למען המאבק.
עכשיו הוא מציע לכולנו לא לאבד תקווה, לא משנה כמה המצב קשה עכשיו, כי אין לנו ארץ אחרת. "עליתי לישראל ב-1971 כי הייתי אידיאליסט. אנחנו צריכים להילחם על המדינה, להגן עליה. אם כל אחד יעזוב - מה יישאר? חינכתי כך גם את ילדיי ונכדיי. אני גאה להיות ישראלי", סיכם.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.06.25
