הוא אומנם לא מפסיק לדבר, לכתוב, לנאום, להצהיר – אבל הפוסט של דונלד טראמפ על משפט נתניהו, 348 מילים, הוא אחד הארוכים ברשת החברתית שלו. אפילו למנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, הקדיש טראמפ פחות מילים. אין לנו מושג ירוק אם זה היה פוסט מוזמן. זה גם לא משנה. הרי נתניהו עושה כל מאמץ כדי לעצור את המשפט הזה. אז אולי, מי יודע, הוא גייס גם את טראמפ. צריך רק להוסיף: טראמפ צודק. משום שאת המשפט הזה צריך לעצור. לא בגלל לחץ של טראמפ. לא בגלל שנתניהו רוצה להתחמק מאימת הדין. ולמען הדיוק, אין צורך בהנחת סלב. אין אפילו צורך בחנינה, למרות שעל רקע הנסיבות, ייתכן שעוד נגיע לשם. נכון לעכשיו, כל יום שעובר והמשפט הזה נמשך, במתכונת הקרקסית שלו, רק פוגע בשלטון החוק. נתניהו מוכן לפשרה. או עסקת טיעון או גישור פלילי. אבל היועצת המשפטית מתעקשת להמשיך בהרס הזה. לא ברור מה הכוונות שלה. היא מסרבת להסביר. ועם הכוונות הנפלאות שלה, נניח שהן נפלאות, היא תהרוס את שלטון החוק בשם ההגנה על שלטון החוק.
צריך לעצור את ההליך הנוכחי לא כדי להציל את נתניהו. את ישראל צריך להציל. ישראל זקוקה לשינוי, למרות שהרדיקלים, גם בקרב תומכיו של ראש הממשלה, גם מקרב מתנגדיו, מייחלים לעוד ועוד מהקרקס הזה. הם רוצים שהדין ייקוב את ההר. הראשונים בטוחים שההרשעה היא רק עניין של זמן, גם אם זה ייקח עוד עשר שנים. גם האחרונים בטוחים שהזיכוי המלא, כולל התמוטטות הפרקליטות, הוא רק עניין של זמן. העובדות לא משחקות תפקיד רציני.
לישראל יש מערכת משפט עצמאית. איש, גם לא הידיד החשוב והעוצמתי ביותר, לא יכול לומר למערכת המשפט בישראל מה לעשות. ישראל היא לא רפובליקת בננות. אחרי שאמרנו את כל הדברים הללו, אפשר להתייחס גם לגופם של דברי טראמפ. ובכן, יש שם תערובת בין דברים ראויים לדברים מופרכים. והעובדה שטראמפ לא אמור להתערב בהליכים משפטיים בישראל, ולא בשום מקום, לא קשורה לעובדה שחלק מהטענות שלו צודקות, והרבה מאוד ישראלים, ולא רק מהימין, מעלים טענות דומות.
אנחנו בימים היסטוריים. השבוע שעבר, עם המעורבות האמריקנית, עם הפצצת הכור בפורדו, היה אחד המרתקים בתולדות המדינה. "נדהמתי לשמוע שמדינת ישראל", כתב טראמפ, "שממש עכשיו היה לה את אחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה שלה – ממשיכה בציד המכשפות המגוחך שלה נגד ראש ממשלת המלחמה הנהדר שלה!". אם נוריד את הטענה על "ציד מכשפות", שהיא הבל הבלים, אז אלה בעצם דברים נכונים. נכון שנתניהו אמר, ושופטי בג"ץ אישרו, שהוא יכול גם לנהל משפט וגם לנהל את המדינה. אבל כאשר הדברים הללו נאמרו – לא ידענו שחמאס יתקוף, לא ידענו שניכנס למערכה בשבע חזיתות, לא ידענו שאיראן והחות'ים ישגרו טילים קטלניים, לא ידענו שישראל תיאלץ לצאת לאחד המבצעים המסובכים ביותר בתולדות המדינה, ולא ידענו שיש סיכוי למהלך מדיני אזורי חסר תקדים.
נתניהו, באמת ובתמים, צריך לנהל את המדינה באחת התקופות המאתגרות ביותר. זה לא חשוב אם אנחנו תומכים בדרך שלו או מתנגדים לה. בהקשר המשפטי – זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שישראל זקוקה לראש ממשלה במשרה מלאה
נתניהו, באמת ובתמים, צריך לנהל את המדינה באחת התקופות המאתגרות ביותר. זה לא חשוב אם אנחנו תומכים בדרך שלו או מתנגדים לה. בהקשר המשפטי – זה לא רלוונטי. מה שחשוב הוא שישראל זקוקה לראש ממשלה במשרה מלאה. זה קצת מביך, ויותר ממביך, שנתניהו צריך להגיע בשעה תשע בבוקר לחקירה נגדית, ובחלוף 40 דקות לקבל פתק על התפתחות דרמטית, שמחייבת החלטה על תגובה ישראלית. זה אבסורד. זה הרס עצמי. וחייבים לעצור את זה.
האם הנסיבות ההיסטוריות הללו מובילות למסקנה שצריך לפטור את נתניהו מהליך המשפטי? ממש לא. העניין הוא שאפשר לעצור בלי לפגוע בשלטון החוק, אלא במסגרת שלטון החוק. גם אהרן ברק, לשעבר נשיא ביהמ"ש העליון, ולא בדיוק מאלו שכפופים למחנה נתניהו – קובע שיש אופציה כזאת. או בהסדר טיעון, או בגישור פלילי. לפי ההדלפות, ברק עצמו מוכן להיות המגשר.
אפשר לבוא באלף ואחת טענות על תרגילי העיכוב של נתניהו. היה לו נוח עם החקירה הראשית. הבמה הייתה שלו. הוא לא אוהב את השלב הנוכחי, של חקירה נגדית, שבה התביעה מנסה לצלוב אותו. אבל את הטענות צריך להפנות לפרקליטות. היא זו שהתעקשה. היא זו שהייתה יכולה לחסוך מאיתנו את הקרקס הזה. זו היועצת שסירבה להליך של גישור פלילי, למרות המלצת השופטים ונכונות הנאשמים. לפני שלושה שבועות כבר פניתי לפרקליטות כדי שתנמק את התנגדותה להליך פלילי. "לא נתייחס לנושא", הייתה התגובה. שלשום פניתי שוב. לא זכיתי לתשובה. את התדרוכים, ההדלפות וההסברים הפרקליטות שומרת למקורבים. אם כך נראה שלטון החוק – אז מישהו מתעקש להרוס אותו. והפעם לא קוראים לו לוין וגם לא רוטמן.
