בתוך דירות המסתור החשוכות של עזה, בין הקירות המתקלפים והפחד המצמית, נדדו מכתבים קטנים. פתקים מקומטים, נושאים בחובם לא רק מילים, אלא גם קרן אור שחיברה בין שלושה צעירים שנחטפו ממסיבת הנובה אל המחשכים - מיה רגב, אחיה איתי וחברם הטוב עומר שם טוב. "רק תשמרו על עצמכם", כתבה מיה לעומר ולאיתי, שהוחזקו בנפרד ממנה, הם השיבו: "ניפגש בארץ ונדבר על הכול". המכתבים האלה הפכו לתקווה היחידה במציאות שניסתה לשבור אותם.
כל לילה, במשך 50 ימים מסויטים בשבי חמאס, מיה ישנה עם המכתבים מקופלים בידה, אחזה בדפים בחוזקה, בפחד שמא יאבדו או ייקרעו, שמא החוט היחיד שחיבר אותה לעומר ולאיתי יינתק. "שאלתי את עצמי, 'מה אם ינסו לחלץ אותי?' אני חייבת את המכתבים האלה איתי", היא נזכרת. בכל פעם ששקעה, היא חזרה אל המילים שכתבו לה. "אלו היו רגעים של אור בתוך הגועל נפש", היא מתארת היום את פיסות הנייר שהצילו את שפיותה.
ארבעה מכתבים הם הצליחו להעביר ביניהם, וההתכתבות נמשכה עד הפסקת האש שבמסגרתה שוחררו מיה ואיתי. מיה הצליחה לחלץ את הפתקים מתוך עזה, ואחד מהם, שמיה מתארת כאופטימי במיוחד, היא מסרה לשלי - אמא של עומר, זמן קצר אחרי השחרור שלה, בזמן שעוד הייתה מאושפזת בבית החולים. "נתתי לה את המכתב שעומר כתב לי, אמרתי לה שתשמור אותו אצלה, שיהיה לה משהו ממנו, משם. המכתב הזה כל כך חשוב לי, אבל היה לי חשוב יותר שיהיה איתה עד שעומר יחזור".
אנחנו קובעים להיפגש בחניון רעים. זו תהיה הפעם הראשונה שעומר, ששוחרר מהשבי לפני ארבעה חודשים, אחרי 505 ימים ולילות, יגיע למקום שממנו נחטף. זו תהיה הפעם הראשונה שהם יהיו שם שוב כחבורה, כמו אז, במסיבה ששינתה את הכול. זו תהיה גם הפעם הראשונה שבה שלושת החברים הטובים, שקשורים זה לזה בקשר בל-יתואר, מתראיינים יחד.
זו שעת בוקר מוקדמת. הדרך, החלונות וגם השמיים פתוחים. משני הצדדים צבעים קרים וחמים של אדמה וצמחייה, וגם צהוב של שדות החמניות. זה כמעט לא מודע, אבל ככל שמתקדמים בנסיעה דרומה על כל היופי הזה יורדת מועקה, כמו שמיכה שמכסה הכל ומחשיכה. אחרי הפנייה שמאלה לכביש 232 התחושה הכבדה מתפשטת בכל הגוף.
אנחנו נוסעים במכוניות נפרדות, בדרך מדברים בטלפון. מיה מספרת שזו תהיה הפעם השלישית שבה היא תגיע לרעים מאז שחרורה. איתי, ששוחרר מהשבי ארבעה ימים אחרי אחותו הגדולה, הספיק לבקר שם יותר. "בכל פעם מחדש זה מלחיץ", מיה אומרת, "לחזור למקום שבו הכול התחיל, לרגע הזה שבו השתנו לנו החיים. זה מציף הכול".
מימין, דגלים צהובים מנקדים את המרחב. משמאל, פוסטרים עם תמונות החטופים שלנו, האותיות זועקות להשיבם. ומיגונית, ועוד אחת. "כשהתחלנו לראות את המיגוניות בצידי הכביש הנמכנו את המוזיקה וכל אחד היה עם עצמו, עם הנשימות שלו, מנסה להבין ולעכל איפה הוא", סיפרה מיה מאוחר יותר, "בכל פעם מחדש זה קשה, מעלה את הדופק. את מסתכלת ימינה ואומרת, 'פה עזה'. זה מטורף. לנסוע את כל הדרך ולראות כמה יפה כאן, ולחשוב שאז, באותו יום, הכול היה עשן, פצצות ומלא מחבלים. אבל, כמו שאומרים שאחרי תאונה צריך לעלות שוב על ההגה, היינו צריכים לחזור לשם, להתמודד עם הדברים".
7 צפייה בגלריה
“כמו שאומרים שאחרי תאונה צריך לעלות שוב על ההגה, היינו צריכים לחזור לשם". איתי, עומר ומיה באתר הנובה
"בכל פעם זה קשה, מעלה דופק. את מסתכלת ימינה ואומרת, 'פה עזה'. זה מטורף. לנסוע את כל הדרך ולראות כמה יפה כאן, ולחשוב שאז הכול היה עשן, פצצות ומלא מחבלים. אבל, כמו שאומרים שאחרי תאונה צריך לעלות שוב על ההגה, היינו צריכים לחזור לשם, להתמודד עם הדברים"
"אני שואל את עצמי מה יהיה ואיך אהיה. יש לחץ, יש מועקה, זה כבד לי. אבל אנחנו צריכים לעשות את זה״, עומר אומר בדרך. ״זו אמנם לא סגירת מעגל בלי אורי (דנינו ז"ל, שחזר להציל אותם - ה"כ), אבל אני מאמין שבאיזו דרך הוא יהיה איתנו שם, גאה בנו ובעצמו. בעצם, הוא השלים את המשימה שלו. זה ניצחון".
דמותו של אורי דנינו ז"ל מלווה אותם לאורך כל הדרך. לנובה הוא הגיע עם חבריו, וכשהחלה המתקפה על המסיבה החל להימלט מהמקום ברכבו. אבל אז הוא החליט לחזור ולעזור לעומר, מיה ואיתי – שאותם הכיר רק כמה שעות קודם לכן. חבר שהיה איתו אמר לו, "זה לא הזמן להיות גיבור", אבל אורי השיב: "אני אהיה בסדר, אני צריך להביא אותם הביתה".
דנינו איתר את השלושה והעלה אותם למכוניתו, אבל מחבלי חמאס עצרו את הרכב והארבעה נחטפו לעזה. כמעט 11 חודשים לאחר מכן, הוא היה אחד מששת החטופים שנרצחו באכזריות במנהרות חמאס.
אנחנו מגיעים לרעים. המכוניות עולות לאט על דרך החצץ לעבר המקום שבו הייתה המסיבה, אותו שביל ידוע לשמצה שהרס, פחד וכאב מונחים מתחת ומעל כל אבן בו. הנקודות שנראות ממרחק מקבלות צורה ופנים – אלה תמונות 378 הנרצחים שרקדו באותו יום את הריקוד האחרון שלהם.
עומר, מיה ואיתי לוקחים נשימה עמוקה ומתחילים ללכת בין השורות הצפופות של תמונות האנשים הצעירים, היפים, שלא ישובו עוד. הם עוברים לאט, כל תמונה מעוררת זיכרון, כאב. הנה חייל שיצא שבת והחברים הטובים ״גררו״ אותו למסיבה שהוא בכלל לא תכנן להגיע אליה. הנה נערה מתולתלת עם חיוך ענקי שמתחתיו כתבה המשפחה איך היא תמיד דאגה לכולם. הנה זוג צעיר שבאו יחד לחגוג יום הולדת. הנה ילדה שחלמה להיות מוזיקאית.
עומר נשבר. הדמעות זולגות על הלחיים והוא לוקח נשימות עמוקות. שלושתם מתיישבים על ספסל אבן ליד מה שהייתה רחבת הריקודים. עומר באמצע, מרכין את הראש. הקושי עצום, רואים את זה בלב, בגוף, בתנועה. מימין איתי, מיה משמאל, עוטפים, צמודים. איתי מניח יד על הכתף של עומר. מיה לוקחת את היד השנייה. הם יושבים ככה דקות ארוכות, בדממה.
כשהם קמים לבסוף, הם עוברים בין מאות התמונות. מסתכלים. בוכים. מדי פעם יושבים, ואז ממשיכים. מול התמונה של אורי דנינו הם עוצרים, כל אחד עם עצמו. כל אחד עכשיו רק איתו. עומר מביט במבט עמוק. איתי מתכופף וקורא בשקט את הכיתוב מתחת לתמונה. מיה נוגעת בעדינות במסגרת. הם יודעים שהוא היה גיבור, שהוא זה שחזר לעזור להם במקום להימלט. הם חיים עם הידיעה הזאת כל יום.
ברקע רעשי הלחימה מעזה, ונראה שכל רעש כזה מפלח את הלב. המסוקים עוברים מעל והם מרימים את הראש. זה מזכיר להם שהמלחמה עדיין נמשכת, שחברים שלהם עדיין שם. בכל קול של ירי, של פיצוץ רחוק, עומר מתכווץ. משהו בגוף מתקפל ורועד. הוא שם את הידיים על העיניים, מנסה להגן על עצמו בתנועה לא רצונית.
אחר כך הוא יספר שעלו בו גם תחושות קשות של כעס. "הייתי כל כך טעון", הוא מודה, "כל כך כעסתי על מה שקרה ועל מה שהם עשו לנו. את יודעת, ב-7 באוקטובר, אני זוכר שהיה קטע בזמן שרצנו אחרי שהתחילה המתקפה, מצאנו איזה בור והתחבאנו בו לכמה רגעים. כשהתחדשו היריות יצאנו ממנו והתחלנו לרוץ שוב. בזמן שהייתי חטוף בעזה, הרבה פעמים שאלתי את עצמי - מה היה קורה אם היינו נשארים בבור הזה? אולי היינו ניצלים, אולי היינו נרצחים, אולי היינו חוזרים הביתה באותו היום. זה העסיק אותי כל כך, זה הדאיג אותי ותפס לי מקום בראש, עד שהבנתי שזה לא משנה מה היה יכול לקרות. שכמה שזה כואב, אני צריך לקבל את המצב".
״בזמן שרצנו אחרי שהתחילה המתקפה, מצאנו איזה בור והתחבאנו בו לכמה רגעים. כשהתחדשו היריות יצאנו ממנו והתחלנו לרוץ שוב. בזמן שהייתי חטוף בעזה, הרבה פעמים שאלתי את עצמי - מה היה קורה אם היינו נשארים בבור הזה? אולי היינו ניצלים, אולי היינו נרצחים, אולי היינו חוזרים הביתה באותו היום. זה העסיק אותי כל כך״
דלתות מסתובבות.
איתי: "ממש ככה. את מסתכלת על המקום, רואה את הפרצופים של האנשים שכבר לא יחזרו אלינו, ואת לא מעכלת שזה באמת קרה. זה לא נקלט".
מיה: "לראות את כל התמונות והאנדרטאות ולהגיד, 'וואלה, הייתי יכולה להיות בעצם אחת התמונות האלה, אני זאת שהיו יכולים להנציח אותה'. עם כל כמה שלא היה לנו מזל - גם כן היה לנו, כי זכינו לחזור הביתה. גם הם היו יכולים לחזור הביתה, והם לא חזרו".
איתי: "זה לא שאנחנו עשינו משהו שונה מהם, פשוט לנו היה קצת יותר מזל".
כמה ימים אחרי הביקור ברעים אנחנו מדברים שוב. הפעם מיה חוזרת לימים הראשונים בשבי, כאשר היא נלקחה לבדה לבית החולים, כדי לטפל ברגל הפצועה שלה שנזקקה לניתוח. "כשהפרידו בינינו, פחדתי מאוד-מאוד מהמרחק הזה, לא להיות איתם".
מה עובר עלייך בזמן הזה?
"כל הזמן אני שומעת פיצוצים, אחרי כל פיצוץ הגיעו מלא הרוגים ופצועים. כל הזמן חשבתי מה עם איתי ועומר, אולי נפלה פצצה על הבית שהם בו, זה ממש העסיק אותי. אני כל הזמן חושבת, 'איפה הם? איך הם? איך מתייחסים אליהם?'"
7 צפייה בגלריה
“כל הזמן חשבתי: אולי נפלה פצצה על הבית שהיו בו?" רגע האיחוד בין מיה ואיתי רגב, אחרי השחרור | צילום: דוברות בית חולים סורוקה
באותו זמן עומר ואיתי, שהוחזקו יחד במקום אחר, סבלו מאותה חרדה. הם לא ידעו מה קרה למיה, איפה היא, איך הרגל שלה. הפחד שמשהו קרה לה אכל אותם מבפנים.
"אני זוכרת שממש ביקשתי שיחזירו אותי אליהם, או שייתנו לי לדבר איתם", מיה ממשיכה, "דרשתי מהמחבל שהיה איתי במשך כמה ימים ארוכים לשמוע מהם. הייתי במצב נפשי לא טוב בגלל זה, בגללם, הייתי חייבת לדעת מה קורה איתם. היה לילה שהייתי בעצם בהתקף חרדה, אמרתי שאני חייבת עכשיו לשמוע מהם, לא משנה מה, לא משנה איך".
ואז קרה נס קטן. הלחץ של מיה על מחבלי החמאס נשא פרי. "אחרי כמה ימים קיבלתי מהם פתק", מיה משחזרת, "הרגשתי שאנחנו חייבים להמשיך את זה כדי לשמוע האחד מהשני, והמשכנו להחליף מסרים בכתב".
המכתב הראשון הגיע כמו מתנה משמיים, היא מתארת. פתאום, אחרי ימים של דאגה וחרדה, היא הייתה יכולה לקרוא במכתבו של עומר שהוא בסדר, שאיתי בסדר, שהם חושבים עליה. "בעיקר הרגענו זה את זה, המילים היו אופטימיות, כתבנו שיהיה בסדר, שניפגש בארץ, שנדבר על הכול".
במכתבים שהחליפו ביניהם בימים הבאים הם לא דיברו על הפחדים, על הכאב, על הייאוש. הם כתבו על הבית, על החזרה, על העתיד שיבוא ויהיה טוב. "כתבתי להם שרק ישמרו על עצמם, שאלנו איך מתנהגים לכל אחד, הם שאלו אותי על הרגל שלי ואיך מתנהגים אליי. זה החזיק אותנו", מיה מספרת.
המכתבים היו קצרים, אבל הם הפכו להיות החפץ הכי יקר שברשותה. "לא שיחררתי אותם לרגע, הם היו כל הזמן ביד שלי. זה מה שהחזיק אותי".
על המכתבים הם ציינו תאריכים. "הם תמיד הגיעו באיחור של כמה ימים. אז נאמר שהגיע מכתב עם תאריך של לפני שלושה ימים, עבר לי בראש – מה קרה מאז? מה קרה דקה אחרי, יום אחרי? זה היה מטורף".
עומר: "היה ברור לנו שאנחנו צריכים לשמור אחד על השני גם מרחוק. המכתבים היו הדרך שלנו לחבק גם כשלא יכולנו להיות יחד. הרי צריך להתגבר על כל כך הרבה דברים שם, פיזית, מנטלית. אבל הכי קשה היה הגעגוע. אין לך מושג מה יהיה, כל יום יכול להביא משהו חדש, כל רגע. אתה קם בבוקר בתחושה שזה יכול להיות היום האחרון שלך ולא תזכה לראות את ההורים שלך. פחדתי שההורים שלי לא יקבלו אותי שלם. בעצם, אתה משלים עם העובדה שאתה יכול למות".
״היה ברור לנו שאנחנו צריכים לשמור אחד על השני גם מרחוק. המכתבים היו הדרך שלנו לחבק גם כשלא יכולנו להיות יחד. צריך להתגבר על כל כך הרבה דברים שם, פיזית, מנטלית. הכי קשה היה הגעגוע. אתה קם בבוקר בתחושה שזה יכול להיות היום האחרון שלך״
איתי זוכר היטב את היום שבו החלו פעימות השחרור, והוא הבין שאחותו הגדולה משתחררת גם היא. ״זה היה הדבר הכי טוב שאפשר היה לשמוע״, הוא משחזר, “השמחה של עומר ושלי הייתה עילאית. אחר כך השובה שלנו הגיע והסתכל עליי, שאל בן כמה אני וכשעניתי שאני בן 18, הוא אמר לי ׳אתה אולי תצא ואולי לא׳, והלך. ואז עומר ואני דיברנו על זה. עומר אמר שאני אצא, ואמרתי לו שאין מצב, בטח משחררים ילדים בני עשר, אבל הוא התעקש. אמרתי לו שאם אומרים לי לצאת – אני לא יוצא, אין מצב. אמרתי לו, אני נשאר איתך. עברנו הכול יחד, זה לא יקרה בחיים׳. ועומר אמר, ׳אני רוצה שתצא, שתמשיך בחיים׳״.
ואז זה באמת קרה.
״יומיים לפני שהשתחררתי, השובה אמר לנו שאנחנו צריכים להיפרד, ולא אמר למה. רק אחרי שלקחו אותי לבית אחר, אמרו לי שאני משתחרר, והדבר היחיד שחשבתי עליו היה עומר. שאלתי מיד מה איתו, מתי הוא ייצא. בתוך כל השמחה הזאת היה גם עצב גדול, שעומר לא משתחרר. לאורך כל התקופה הרגשתי סוג של אשמה, שאני ניצלתי ועומר לא, שכל מה שמפריד בינינו אלו שלוש שנים שבזכותן אני יצאתי והוא נשאר. האשמה ליוותה אותי עד שעומר השתחרר. מאז שחזרתי כל מה שעשיתי זה להילחם על השחרור שלו, לדבר עליו, להזכיר אותו. עכשיו אני מאושר שהאנשים הקרובים אליי נמצאים פה בבית, אבל האשמה לא תשתחרר ממני עד שאחרון החטופים יחזור״.
שלושתם גדלו בהרצליה, סיימו אותו בית ספר תיכון. עומר ומיה בני ה-23 למדו יחד גם בחטיבה, ואיתי בן ה-19 שלושה מחזורים אחריהם. מיה ועומר עבדו כמלצרים באותו מקום, יצאו יחד למסיבות. גם לנובה הם נסעו יחד. איתי הצטרף אליהם אחרי שכמה חברים שלו, שאיתם היה אמור לנסוע, החליטו לוותר.
על אותה שבת איומה, הם אומרים, עד היום לא דיברו לעומק ביניהם. "רק לאחרונה דיברנו על הסיפור שלנו, כל אחד מנקודת המבט שלו. מיה סיפרה דברים שלא ידעתי. בטנדר של המחבלים איתי ואני היינו מאחור, שכבנו וראינו רק שמיים. מיה הייתה בפנים וראתה את כל הזוועות שבדרך".
למה אתם חושבים שלא דיברתם לעומק על אותו היום? עבר כבר לא מעט זמן.
עומר: "אני חושב שהסיבה שלא התעמקנו בזה במאת האחוזים היא שאנחנו פשוט רוצים לחיות את החיים שלנו. מספיק שואלים אותנו על זה. כרגע אנחנו שמים הכל בצד ומתמקדים בנו, בכאן ובעכשיו, מנסים לחיות חיים רגילים ואפילו ליהנות".
הם מצהירים שהם בוחרים לחיות, לא רק לשרוד. מאז השחרור של עומר מהשבי, יותר משנה אחרי שמיה ואיתי שבו הביתה, הם נמצאים יחד 24/7. יוצאים יחד, אוכלים יחד ואפילו ישנים יחד. "לפני כמה ימים ישנתי עם מיה, בן הזוג שלה ואיתי, כולנו במיטה של מיה", עומר מספר. "יש בינינו הבנה שהיא מעבר למילים, כמו כל הקשר הזה".
מיה: "מהרגע הראשון הבנו שזה שלושתנו לנצח. כשעומר חזר הרגשנו שלמים. זו משפחה לכל דבר".
איתי: "בשבי, בימים הראשונים ממש, יצא לעומר ולי להגיד כמה פעמים את המשפט 'אתה אח שלי לכל החיים'. שנינו אמרנו את זה, וזה ככה. זו שותפות גורל, קשר שאי-אפשר להסביר אותו".
גם לרקוד הם חזרו. לפני כשבועיים היו אמורים להמריא יחד לפסטיבל מוזיקה בפורטוגל, אבל המערכה מול איראן שיבשה את התוכנית. "ל'פסטיבל בום' תכננו לנסוע במטרה לחגוג את הניצחון שלנו", מיה אומרת, "נחטפנו ממסיבת טבע ואנחנו חוגגים את החיים ואת האהבה בפסטיבל שמסמל בדיוק את ההפך מחמאס. תמיד יש מחשבות, שילוו אותנו בכל המסיבות והאירועים האלה, אבל אנחנו זוכרים שאנחנו רוקדים בשביל כל מי שלא יזכה לרקוד יותר ושהחיים שלו נלקחו בריקוד האחרון שלו, בנובה.
"וכמובן, אנחנו רואים את זה כניצחון פרטי שלנו - שנחטפנו מהמקום שמסמל אהבה והפך ברגע לכאוס אחד ענק, ואנחנו חוזרים למקום שמסמל אהבה כי אלו סגירת מעגל וניצחון בכל פעם מחדש".
״ל'פסטיבל בום' תכננו לנסוע כדי לחגוג את הניצחון שלנו. נחטפנו ממסיבת טבע ואנחנו חוגגים את החיים ואת האהבה בפסטיבל שמסמל בדיוק ההפך מחמאס. תמיד יש מחשבות, שילוו אותנו בכל המסיבות והאירועים האלה, אבל אנחנו זוכרים שאנחנו רוקדים בשביל כל מי שלא יזכה לרקוד יותר ושהחיים שלו נלקחו בריקוד האחרון שלו, בנובה״
אתם מדברים על רצון עמוק להיות יחד, שלושתכם. אתם רוצים גם לפגוש אנשים אחרים?
עומר: "כולנו נפגשים גם עם אחרים, אבל בסופו של יום, המקום שמרגיש לי הכי אני, הכי אמיתי, הכי טוב - זה איתם, עם מיה ואיתי. גם עם אלי-ה כהן אני מרגיש ככה. מאוד קשה למצוא אנשים שמבינים אותך. אנחנו כל כך קרובים והחיבור שלנו כזה טוב, אז אנחנו פשוט כל הזמן יחד. אני יכול להגיד - אני חושב שבשם כולם - שהכי טוב לנו להיות יחד".
מיה: "אנשים מנסים להבין, ואנחנו מעריכים את זה, אבל בסופו של יום רק אנחנו יודעים איך זה באמת היה. רק אנחנו יכולים להסתכל האחד על השני ולהבין בלי מילים מה עובר לאחר בראש".
אגב המערכה באיראן, אני תוהה איך עברתם אותה, עם האזעקות, הבומים.
מיה: "היינו במקלט הרבה זמן, שמענו נפילות וקולות פיצוץ וחשבתי, 'וואו, זה מה שהרגישו פה ב-7 באוקטובר כשישבו במרחבים מוגנים ולא יכלו לזוז'. זה הכניס אותי למקום לא טוב, החזיר אותי לאחור, זה מציף דברים. ועדיין, לנו יש התרעה. לחטופים שלנו שנשארו שם אין שום הודעה מוקדמת, וזה מעלה גם רגשות אשמה - אני יכולה להגן על עצמי, הם לא. ובכלל, התעסקנו המון עם איראן ושאלתי את עצמי, ומה עם עזה? מה עם החטופים שלנו? שכחנו אותם? הכל מתערבב יחד".
עומר: "שם יש את הפחד הזה שכל רגע זה יכול לפגוע בך. זה מפחיד, מפחיד מאוד. איתי ואני התפללנו שלא ייפלו עלינו טילים, שמענו מטוס עובר והפסקנו לדבר, התחלנו להתפלל, 'אלוהים, שמור עלינו'".
איתי: "זה פחד שאין לתאר אותו".
עומר: "חשוב לי להגיד משהו: שאנחנו הכי גאים בחיילים שלנו. בזכותם אנחנו פה. הם הגיבורים שלנו והם הצילו אותנו".
והיום? על מה צריך להתגבר, מה הדבר המשמעותי לרפא?
"אני חושב שזו תחושת האשמה על שאנחנו כאן והם עדיין שם. זה מלווה לאורך היום, כשאתה מתקלח, כשאתה אוכל, כשאתה מרגיש את השמש על העור, כשאתה זז בחופשיות, כשאתה מתלבש. זה פשוט בתוך הכול. כל הזמן אומרים את זה, וזה אמיתי לגמרי, בכל רגע ביום, במודע ובתת-המודע, קשה מאוד לשחרר את זה. זה גומר אותנו".
אתם מסתכלים קדימה? מצליחים לתכנן? על מה חולמים?
"אני חושב שלכולנו יש כרגע חלום משותף שהוא החזרה של החטופים. זה דבר ראשון. באמת, יש לי חלום ואני רוצה מאוד לממש אותו, אבל אני לא רואה את עצמי עושה את זה לפני שהחטופים חוזרים".
מיה: "גם כשאנחנו חושבים על דברים מסוימים שאנחנו רוצים לעשות, אנחנו אומרים 'שנייה, יהיה עוד את הזמן הזה, קודם נסיים את מה שקורה פה ואחר כך נניע את הדברים האחרים'".
איתי: "אני מצטרף למה שמיה ועומר אומרים, אני חושב שאנחנו נרגיש הרבה יותר שלמים לעשות דברים שקשורים אלינו ברגע שכולם יחזרו הביתה".
הם נפגשים לא מעט עם משפחות של חטופים שעדיין בשבי, ומצהירים שלא ינוחו עד שכולם ישובו הביתה, לחיק יקיריהם, כמו שהם זכו לעשות. "אנחנו חייבים להמשיך לספר, להמשיך להזכיר", מיה מדגישה. "כל עוד יש שם אפילו אדם אחד, אסור לנו לעצור".
עומר: "אנחנו רואים כל יום את המאבק של המשפחות, את ההפגנות, את השלטים ברחובות. זה נותן לנו כוח לדעת שהציבור לא שוכח, שאנשים ממשיכים להילחם עבור מי שנשארו שם".
ובכל זאת, יש מקום לחלומות על העתיד הפרטי שלכם?
עומר: "כשהיינו חטופים, קודם כל היינו רעבים מאוד. הרעב תופס מקום עצום, ממש רצינו לאכול משהו מתוק. באיזשהו שלב הייתה לנו בונבוניירה כזאת של שוקולד, ושמרנו עליה כל כך טוב. רצינו ללמוד כמה דברים, קודם כל שליטה עצמית ואיפוק. רצינו שהבונבוניירה תישמר להרבה זמן, אז לכל אחד הקצבנו שוקולד אחד, בערב. דיברנו על זה שכשנחזור לארץ נפתח עסק של מתוקים, של פיתות עם חלווה ונוטלה ופיסטוקים".
איתי: "משהו מושחת".
עומר: "כן, מושחת. דיברנו המון על איך יהיה ומה נעשה, וכל מה שדמיינו לא היה קשור בכלל למציאות".
תסביר.
"במכתבים שהעברנו בינינו לא ממש הבנו את סדר הגודל של הדבר, של האירוע הזה, אז כתבנו למשל שכשנחזור לארץ, יעברו כמה שבועות ונחזור לעבודה במסעדה והכל יהיה בסדר. מיה כתבה, 'הרגל שלי במצב גרוע אז ייקח לי מלא זמן עד שאוכל לחזור לעבוד שם'".
מיה: "לא הבנו מה קורה בכלל. חשבתי, מה, אני חוזרת עם הרגל הזאת? אשב בבית קפה ואנשים יסתכלו עליי מוזר. לא היה לי מושג".
הם לא הבינו שיהפכו לסמלים. שהסיפור שלהם יהיה בכותרות, שאנשים יזהו אותם ברחוב. הם חשבו שיחזרו לחיים הרגילים שלהם, ופתאום גילו שהחיים האלה כבר לא קיימים. "אני זוכר שאיתי ואני דיברנו על זה שביום שנחזור נפתיע את החברים שלנו", נזכר עומר, "לא היה לנו מושג שנצא ונקבל את כמות האהבה ואת החשיפה התקשורתית הזאת".
זה גם קשה לפעמים? כשהיינו ברעים למשל, לא מעט אנשים ניגשו אליכם, רצו לדבר איתכם ולצלם.
מיה: "אנחנו מבינים את זה. המון אנשים ניגשים ואומרים דברים ממש יפים, אנחנו יודעים שזה מגיע ממקום כל כך טוב, הם באמת היו פה ודאגו והתפללו ונלחמו. אז אנחנו מקבלים הכול באהבה. ברור שלפעמים זה קצת קשה, כמו שהיה ברעים".
עומר, סיפרת בראיון על השיחות שהיו לך שם עם אלוהים. מה אתה אומר לו היום?
"יש שיח, כן. תראי, לפני כמה ימים פגשתי ילדה קטנה שחלתה בסרטן, אמא שלה ביקשה ממני שאתפלל. אז לזה הקדשתי את השיחה שהייתה לי איתו אתמול. אני מניח כל יום תפילין ואומר תודה על הכול. על מה שיש לי ועל מה שאין".
מיה: "שום דבר לא מובן מאליו יותר אחרי מה שעברנו, אחרי שקיבלנו את החיים במתנה. לא הדברים הטובים - ולא הרעים".
מה אתם מרגישים שהשתנה בכם?
מיה: "איך שחזרתי, הבנתי שהדרך שבה אני מסתכלת על העולם שונה מהאופן שבו הבטתי על הדברים לפני. זה כאילו שקיבלנו עוד הזדמנות ובא לי לעשות את החיים שלי טובים יותר, לעשות דברים שאני רוצה, שעושים לי טוב. פגשנו את הרוע הכי טהור שיכול להיות, זה גורם לך לחשוב על העולם, איך דברים מתנהלים בו, איך אני אמורה להתנהל".
״כשחזרתי, הבנתי שהדרך שבה אני מסתכלת על העולם שונה מהאופן שבו הבטתי על הדברים לפני. כאילו שקיבלנו עוד הזדמנות ובא לי לעשות את החיים שלי טובים יותר, לעשות דברים שאני רוצה, שעושים לי טוב. פגשנו את הרוע הכי טהור, זה גורם לך לחשוב על העולם״
עומר: "כשאיתי ואני היינו יחד בשבי דיברנו על זה שאחרי שזה ייגמר אנחנו נהפוך לגרסה הכי טובה של עצמנו. זו הסתכלות שונה על העולם ועל החיים עצמם. אני חושב שאנחנו עושים דברים שלא היינו עושים קודם, אם זה להשפיע, להסביר, לדבר בפני אנשים. כשאני עושה את זה ומישהו ניגש אליי אחרי ואומר, 'עומר, השפעת עליי', זו הרגשה מטורפת. אני זוכר גם שפגשתי אנשים שסיפרו לי כמה מיה ואיתי חיכו לי, ואיך בזכותם התחילו להתפלל לחזרה שלי, זה יפה כל כך. באיזשהו מקום זה ממלא אותך".
כשהביקור ברעים מסתיים הם עוזבים את המקום שבו הכל התחיל, נושאים איתם את הזיכרונות, את הכאב, אבל גם את העוצמה. הפעם הם עוזבים ברכב שלהם, בבטחה. הפעם, הם חוזרים מכאן ישר הביתה.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
