"הממשל בארה"ב לא הקדיש מספיק מחשבה למה שקורה בישראל בתקופת ההתנתקות", קובע הדיפלומט האמריקאי דניס רוס בראיון שאנחנו מקיימים 20 שנה אחרי תוכנית ההתנתקות.
בשנות ה-90 עמד רוס במרכז כל צומת מרכזי במזרח התיכון. שליחו הבכיר של הנשיא ביל קלינטון למזרח התיכון היה חלק מהסכם השלום עם ירדן ב-1994, הסכם הביניים בין ישראל לפלסטינים ב-1995, הסכם חברון ב-1997 והניסיונות להגיע להסכם עם סוריה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
הוא עבד בעיקר בממשלים דמוקרטיים, מקלינטון ועד ברק אובמה, אבל החל את דרכו בממשל הרפובליקני של ג'ורג' בוש האב, וגם כשלא שימש בתפקיד רשמי היה לו קו ישיר לדיפלומטיה האמריקאית, דמוקרטית או רפובליקנית.
ב-2005, שנת ההתנתקות, היה רוס חבר בכיר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, ולמרות שלא היה חלק מממשל ג'ורג' בוש הבן, כשהיה לו מה להגיד למזכירת המדינה קונדוליסה רייס - היא הקשיבה. 20 שנה אחרי, רוס בן ה-76 זוכר היטב את טעויות הצד האמריקאי בתוכנית ההתנתקות ומוצא לא מעט דמיון להיום.
"בממשל בוש הבינו שאריק שרון נחוש לעשות את ההתנתקות", נזכר רוס, "הייתה הכרה שזה 'ביג דיל' ובוש נתן לשרון תעודת ביטוח בכתב, אבל בסך הכל לא הייתה תשומת לב מספקת כאן, כי המלחמה בעיראק הלכה לכיוון לא טוב. תעבור עוד שנה עד שֶׁבוש יבין שממש הסתבכנו שם, אבל עד אז מה שקורה עם ישראל והפלסטינים לא נמצא בראש מעייניו של הממשל. הם לא השקיעו מספיק מחשבה".
מה הם היו צריכים לעשות?
"הרבה מאוד עבודה של הכנת השטח לפני הנסיגה. אני זוכר שאמרתי לקונדי רייס 'חייבים לעשות בדיקות מוקדמות, לרדת עד לרזולוציות של תרגולים יבשים של נקודות מעבר בגבול', כי לקום ולעזוב ולהשאיר את עזה לרשות הפלסטינית פשוט לא ילך. הם לא יוכלו להשתלט על זה. אבל הממשל היה עסוק בדברים אחרים, הם רק דאגו שתהיה תמיכה כספית - וזהו. אני זוכר שכתבתי מאמר ב'הוושינגטון פוסט' ובו הצעתי תיווך מצרי, והם כעסו עליי כי לא רצו להיות חלק מזה".
בשנות ה-90 היית חלק מהסכמים דו-צדדיים. כאן היתה יציאה חד-צדדית שלא מעט אנשים הזהירו ממנה.
"שרון היה מאוד נחוש. הוא היה מודאג מהמורל בצבא ומאוד לקח ללב מוות של חיילים. מהבחינה הזו הוא היה דומה ליצחק רבין. אמרתי לשרון אישית וגם כתבתי מאמרים שתמכו עקרונית בנסיגה, אבל הייתי מודאג מכך שישראל פשוט יוצאת החוצה וזה נראה כאילו חמאס הכריח אותה לעזוב מבלי לבנות את מי שאמורים להיות שותפים.
"זה גם יצר רושם שרק לישראל יש אחריות כאן. אם שרון לא רצה מו"מ ישיר, אז הממשל האמריקאי היה צריך לעשות את זה, אבל הם לא היו מעוניינים. שרון אמר לי 'אני לא יכול להישאר תקוע שם, אני חייב להיות זה שמגדיר את העתיד שלנו'. זו הייתה עוד סיבה לממשל להיות מעורב הרבה יותר, אבל הם פשוט לא רצו. הם הקפידו לא להשתמש במילים 'תהליך שלום' ולא מינו שליח אלא היו חלק מהקוורטט. רק ב-2007 קונדי החליטה שהיא רוצה ללכת על הסכם שלום וזה הוביל לוועידת אנאפוליס, אבל אז כבר היה מאוחר מדי".
"הייתי מודאג מכך שישראל פשוט יוצאת החוצה וזה נראה כאילו חמאס הכריח אותה לעזוב מבלי לבנות את מי שאמורים להיות שותפים"
חמאס השתלט על הרצועה מהר מאוד אחרי הנסיגה.
"כן, אף אחד לא יכול לטעון שהוא היה מופתע. היינו חייבים לדעת מראש שזה מה שיקרה אם ישראל תקום ותצא, תזרוק את המפתחות ותקווה לטוב. זה היה צריך להיעשות אחרת".
חשבת שזה יגיע עד 7 באוקטובר?
"היו אנשים שחשבו שאפשר לעבוד עם חמאס, זו הייתה קריאה לגמרי לא נכונה. לא חשבתי שיש סיכוי שהם ישתנו אי פעם. עם יד על הלב, גם לא חשבתי ש-7 באוקטובר זה משהו שיכול לקרות, אבל נוצרה עכשיו הזדמנות לעשות תיקון".
איך?
"צריך לסיים כבר את המלחמה. כמובן, חובה לפרק את חמאס מנשקו, אבל ישראל לא יכולה להישאר בעזה. העולם רואה רק את ההרס הנוראי שם והוא לא מטיל את האחריות על חמאס, אלא על ישראל. יציאה מעזה והתחלת הבנייה שלה מחדש תאפשר הסכם עם ערב-הסעודית, והניצחון באיראן לא יהיה מושלם בלי החזרת החטופים. האם הישארות ברפיח יותר חשובה מהסכם עם ערב-הסעודית והחזרת החטופים? לא. אם זה נכון שנתניהו חושב על בחירות מוקדמות, אני מניח שהוא מרגיש שהוא כבר לא תלוי יותר בבן גביר וסמוטריץ'. יש הזדמנות גדולה, אבל כמו לפני 20 שנה, חייבת להיות תוכנית ליום שאחרי".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
