עצב רב חשתי כשראיתי אתמול את עינב צנגאוקר מחבקת את ראש הממשלה, מתנהגת אליו בקרבה יתרה. זה לא נראה טבעי לראות את מי שמובילה את מחאת האימהות שבניהן הופקרו בעזה, מניחה את ידה על כתפו של נתניהו, מחבקת את שרה, שמיותר להזכיר את הדברים שאמרה עליהם בחודשים האחרים.
חשתי עצב לא בגלל גינוני הקרבה שלה. הצטערתי בגלל שהיא הרגישה צורך לעשות את זה. זה היה חיבוק של אמא שתעשה הכל כדי להחזיר את בנה בחיים. חיבוק תחת רצון לא לעצבן את בני משפחת נתניהו כדי לא לפגוע בשחרור בנה. היא הרי יודעת יותר מכל אחד אחר שנתניהו מפקיר את בנה כבר כמעט שנתיים, ושהירידה שלו לניר עוז נועדה רק לצורכי קמפיין.
אין אינדיקציה טובה יותר לשחרורם הקרוב של החטופים מביקור בקיבוץ שהפך לסמל. מה קרה אתמול שאיפשר את הביקור? כולנו מכירים מספיק את נתניהו כדי לדעת שרק אם ייצא לו משהו מביקור כזה, משהו חשוב, מספק, משהו שהוא רוצה מאוד, שחשוב לעתידו, להמשך שילטונו – הוא ישיל מעורו העבה את כל נימוקי הנגד. תסמכו עליו שבהקדם האפשרי, אולי בארה"ב, הוא יישא נאום שיהפוך את כל הקערה על פיה: כמה רצה לבוא לביקור, כמה חשובים לו תושבי העוטף, איך הם היו בראשו ובראש רעייתו כל הזמן הזה, כמה הם פעלו לחזרתם ואיך רק אילוצי הזמן של המלחמות המוצלחות שהוא הוביל את ישראל אליהן, הקשו עליו. אתמול קרה משהו פשוט מאוד: עלתה האפשרות של נתניהו להגיע להסכם על עזה והחטופים, ולהציב מחדש על סדר היום את הנושא שעד כה שינה מקומות בהיררכיית המטרות. השבוע, ערב נסיעתו של נתניהו לוושינגטון, הוא נוחת בראש הטבלה.
זה ביבי. הוא לא נכנס למקומות קשים אלא כשהם מתחברים לו לאיזה אינטרס. ואם הוא רוצה הסכם בגלל לחץ של טראמפ, הרי שהוא צריך להכשיר את הקרקע בארץ להסכם כזה. מה אמרנו על עור הפיל של נתניהו? הוא יעבור את זה. אם הוא עבר את ניר עוז, הוא יעבור הכל. מבחינתו לרצות את הנשיא האמריקאי זו מטרה נעלה וחשובה יותר מאשר דבריה המצמררים של ראומה קדם או דני אלגרט.
•••
תעלומה: איך הצליח בני גנץ לבנות את תדמיתו כאיש משכין שלום, איש של הסכמות, שיודע לתווך בין אנשים ויודע להסתדר עם כולם. איך הגענו לכנות את האיש הזה, שהצליח להסתכסך עם כל השותפים שלו, כמענטש. רשימה חלקית: בוגי יעלון, אורלי לוי, יאיר לפיד, גבי אשכנזי, גדעון סער, מתן כהנא, גדי איזנקוט. ויש עוד דוגמאות שהסתיימו בפיצוץ, כמו אסף זמיר, מיקי חיימוביץ', אבי ניסנקורן, וסליחה על מי שנשכחו בדרך.
איזנקוט היה השבוע בצומת שבו היה צריך לקחת החלטה: האם להסכים להתמודד בפריימריז שתוצאותיו ידועות מראש, שכן הגוף הבוחר הוא של גנץ, או לקום ולעזוב?
איזנקוט היה השבוע בצומת שבו היה צריך לקחת החלטה: האם להסכים להתמודד בפריימריז שתוצאותיו ידועות מראש, שכן הגוף הבוחר הוא של גנץ, או לקום ולעזוב? זו הייתה החלטה לא שגרתית מבחינה פוליטית. הייתה לו הרי שליש סיעה שאיתה יכול היה להתפלג לסיעה נפרדת: הוא, מתן כהנא ואורית פרקש. מסתבר שמי שמענטש בסיפור הזה הוא דווקא איזנקוט. הוא החליט לא לקחת לגנץ שלושה מנדטים ולהקים מפלגה אלא להחזיר את המנדט שלו.
גם פה הוא צדק. איזנקוט לא מסוגל להוביל מפלגה. הוא לא מבין את המגרש הפוליטי. כיו"ר מפלגה הוא יישחק כמו אחרים שקיבלו מספר מנדטים דומה בסקרים אבל מיהרו לאבד אותם. שבעה מנדטים למשהו חדש שאמור להיות בשיאו – מרמז על קריסה עד הבחירות אל מתחת לאחוז החסימה. אבל לאיזנקוט, לעומת זאת, יש ערך אלקטורלי רב בחבירה למישהו אחר.
איזנקוט רוצה לבנות מחנה גדול של מרכז-שמאל, בראשות מועמד שיוכל להיות מס' 1, עם גולנצ'יק בעל רקע ביטחוני ועדתי, נניח הוא למשל. בנט היה רוצה מאוד לראות אותו בממשלה שלו, אבל לא כראש הממשלה. גם ליברמן לא. איזנקוט לעומת זאת מוכן לשבת איתם בממשלה – אבל כוונתו היא שהוא יהיה הראש. אני מודה שקשה לי לראות את איזנקוט חובר לבנט. אצל איזנקוט הנושא הפלסטיני בראש סדר היום, הוא מתעדף את זה על הכל. בנט לא פציינט לזה. הוא מתכוון ללכת על הקונצנזוס ולהימנע מנושאים שבמחלוקת.
אם איזנקוט רוצה למצב את עצמו כמועמד המוביל מול המועמד של המחנה השני, זה יכול לקרות רק אם לפיד ישים אותו כמספר 1 שלו, כשבפועל הוא, לפיד, ישלוט ברשימה
אם איזנקוט רוצה למצב את עצמו כמועמד המוביל מול המועמד של המחנה השני, זה יכול לקרות רק אם לפיד ישים אותו כמספר 1 שלו, כשבפועל הוא, לפיד, ישלוט ברשימה. אם יהיה איחוד בין לפיד ויאיר גולן תחת איזנקוט, זאת עשויה להיות אפשרות מעניינת. זאת אופציה שדורשת מלפיד וגולן לוותר על האגו ולאתגר מאוד את בנט.
גם בנט וגם לפיד רוצים לראות את איזנקוט איתם. שניהם מסתדרים איתו מצוין. שניהם חושבים שהגוש ירוויח מחבירה שלו אליהם, אבל במחנה לפיד אומרים שהליכה עם בנט תקטין את הגוש ותקשה על בנט להביא קולות מהימין, ולכן רק חבירה עם לפיד תביא ניצחון לגוש.
כולם כן מסכימים על דבר אחד, שגנץ הוא סכנה גדולה לגוש שלהם. אם לא יעבור את אחוז החסימה, הוא ישרוף קולות, אם יעבור – הוא לגמרי ישמח ללכת עם נתניהו. ויש אפילו מישהו שאמר, שהחשש הגדול הוא שגנץ בדרך להיות מרב מיכאלי הבא: ליפול ברגע האחרון מתחת לאחוז החסימה ולשרוף למחנה 2.5 מנדטים.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.07.25
