בספטמבר 2004, קצת פחות משנה לפני פינוי גוש קטיף, פורסמה אחת העצומות החריפות כנגד תוכנית ההתנתקות. "אנו קוראים לפקידים שהצטוו להכין את התשתית לטיהור האתני של יהודים ממולדתם... לא להשתתף במעשים שיכתימו אותם ואשר עליהם הם עתידים להצטער כל ימי חייהם. הגירוש הוא פשע נגד האנושות והלאום היהודי, יש להתנגד בפועל לעקירה". אחד מהחותמים על המילים הנוקבות הללו היה נתניהו. לא בנימין נתניהו, אלא אבא שלו, פרופ' בנציון נתניהו. כשלושה חודשים קודם, בנו, אז שר האוצר, הצביע בישיבת הממשלה בעד התוכנית שאביו כה גינה. "אבא שלי טעה", הוא הסביר בראיון ל"ידיעות אחרונות". אחר כך הוסיף: "אמרתי (לראש הממשלה שרון) שאני לא מתלהב מהמהלך, אבל אני בעד".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות מפרויקט 20 שנה להתנתקות:
אחרי שנה של זִגזוגים, כשהוא מקפיד להצביע שוב ושוב בעד התוכנית, אבל גם לאתגר אותה כלפי חוץ, הגיש נתניהו את התפטרותו ב-7 באוגוסט 2005, שמונה ימים לפני ביצוע התוכנית, כשזו הייתה כבר מעשה גמור. "אני בן של היסטוריון", אמר במסיבת העיתונאים שבה הודיע על התפטרותו, "מה יגידו? יגידו הוא היה שותף לזה או לא היה שותף לזה? אני רוצה לדעת שבעוד עשר שנים, בעוד 50 שנה, בעוד מאה שנים יגידו חד-משמעית, הוא לא היה שותף לזה".
5 צפייה בגלריה
26 באוקטובר 2004 : נתניהו בעת ההצבעה על ההתנתקות. "מאז הוא הפיק לקחים" | צילום: סבסטיאן שיינר
מאז מקפיד נתניהו לציין שוב ושוב שהוא היה ממתנגדיה החריפים של ההתנתקות. מתנגדיו, לעומת זאת, מציינים שוב ושוב שנתניהו דווקא הצביע בעד ההתנתקות, כמה פעמים, והתפטר רק לפני שהוצאה לפועל. השבוע חזרנו אל אותם ימים סוערים ושוחחנו עם כמה מהדמויות שהיו קרובות באותה עת לנתניהו, כדי להבין את התשובה לשאלה שגם אחרי 20 שנה נותרה כל כך טעונה פוליטית:
מה באמת ביבי עשה בהצבעות על ההתנתקות?
מהרגע הראשון שבו שיתף ראש הממשלה אריאל שרון את חברי סיעת הליכוד בתוכניתו בפברואר 2004, השר נתניהו לא התנגד באופן נחרץ. "זו הייתה ישיבה מאוד סוערת, במהלכה שרון הפתיע והודיע שהוא כבר הורה להכין עבודת מטה לפינוי חד-צדדי של יישובים", מספרת לימור לבנת, שרת החינוך מטעם הליכוד ומקורבת לנתניהו באותן שנים. "אבל הפתעה יותר גדולה הייתה כשנתניהו בפירוש לא התנגד. הוא אמר שהרכבת כבר יצאה מהתחנה ושמדובר במעשה עשוי". אחרי הישיבה הדרמטית ההיא נתניהו נעלם, יועציו לא ענו לפניות עיתונאים ולמרות שכולם חיכו למוצא פיו, הוא לא הביע עמדה.
סיעת הליכוד התפצלה לשלושה מחנות: האחד, תומכי שרון וההתנתקות; השני, "המורדים", חבורה של שבעה חברי כנסת בהובלת עוזי לנדאו שהתנגדו אידיאולוגית לפינוי יישובים; והשלישי, מחנה "המתנדנדים", שלא חשו בנוח עם הפינוי, אבל גם לא ממש התנגדו לנסיגה. את המחנה הזה הוביל נתניהו יחד עם שרת החינוך לימור לבנת ושר החוץ סילבן שלום. בהתחלה הם איתגרו את התוכנית בשני היבטים: הם חשבו שמהלך חד-צדדי צריך לעגן בהישגים מדיניים, ובלחץ הנהגת המתנחלים גם קידמו את רעיון משאל העם, כדי להביא לתוכנית בהסכמה כמה שיותר רחבה.
שרון שמע את הקולות ופעל. בוועידת המפלגה במרץ הפתיע שוב, והודיע על קיום משאל בקרב מתפקדי הליכוד בלבד. הוא רצה את תמיכתו של נתניהו במשאל, אבל קודם לכן היה חשוב לו להשיג תמיכה מנשיא ארה"ב ג'ורג' וו. בוש, שאותו נסע לפגוש בבית הלבן. חלק מהשרים, בהם נתניהו, דרשו שתמיכת הנשיא תגובה בתמורה מדינית, וייקבעו עקרונות להסדר עתידי מול הפלסטינים. נתניהו התעקש על קבלת הכרה אמריקאית בגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון ועל בניית גדר הפרדה שתכלול אותם. לאחר ששרון חזר מוושינגטון עם מכתב התחייבות מהנשיא בוש, שכלל את העקרונות הללו וביטל למעשה את זכות השיבה הפלסטינית, נתניהו התרצה. "אני חייב להיות הגון ולומר שבהסדר קבע הייתי מציע יציאה מעזה בכל מקרה", אמר בראיון אחר ל"ידיעות אחרונות", והצהיר כי הוא מגויס לטובת שרון במשאל מתפקדי הליכוד.
5 צפייה בגלריה
לימור לבנת ובנימין נתניהו בעת הדיון על חוק ההתנתקות. "הרכבת כבר יצאה" | צילום: אלכס קולומויסקי
המשאל התקיים בראשית מאי. שרון היה בטוח שעם נתניהו לצידו, הוא לוקח את זה בהליכה. אבל ראש הממשלה הובס ובעד התוכנית הצביעו פחות מ-40 אחוז. למרות זאת, שרון לא הרפה מהמטרה, גם אם זה אומר לצפצף על הבייס. הוא הודיע שהתוכנית תיבחן מחדש ותבוצע בה "רביזיה". שעון החול להצבעה בממשלה התהפך, נשארו חודש ימים.
נתניהו היה נתון תחת מכבש לחצים. מצד אחד, הוא צריך את מתפקדי הליכוד לצידו, אבל הם הצביעו נגד התוכנית. אליהם הצטרפה הנהגת המתנחלים שדרשה שיתנגד ויסכל את התוכנית. מצד שני, לפי הסקרים רוב הציבור בישראל כן תמך בתוכנית וגם האמריקאים דחפו לאישורה. נתניהו רצה להישאר שר בכיר ובעל השפעה בליכוד, והתנגדות משמעה כמעט בוודאות פיטורים, כפי שקרה למשל לשר עוזי לנדאו. "ברמה הכלכלית נתניהו הוביל רפורמות חשובות ונחשב לשר אוצר מצוין, אבל הוא לא קיבל מזה קרדיט פוליטי או ציבורי", אומר אורן הלמן, יועצו הפוליטי של נתניהו דאז. "הוא רצה ליישם את הרפורמות שלו אבל גם הבין שהפעולות האלה לבדן לא יביאו לו קולות, ובסוף כפוליטיקאי הוא רצה לתרגם את הפעולות שלו לתמיכה". הצדדים היו צריכים פשרת גישור.
גיורא איילנד, ראש המל"ל, נענה לבקשת שרון והכין תוכנית מתוקנת שתוצג לממשלה ביום חמישי 27 במאי, כשנקבע שביום ראשון שלאחר מכן התוכנית תובא לאישור הממשלה. התוכנית אחרי ה"רביזיה" הייתה כמעט זהה לזו המקורית, אבל נבנה בתוכה פתח מילוט לשרים: התוכנית תאושר עקרונית, אך פינוי היישובים לא יבוצע כמקשה אחת – אלא באופן מדורג, כשפינוי כל קבוצת יישובים יובא לאישור הממשלה בתורו בהצבעה נפרדת. זה נועד לשמש "שסתומי ביטחון" כדי לעצור את התהליך אם תהיה הידרדרות ביטחונית אחרי פינוי יישובים.
באותו סוף שבוע הפעיל שרון את כל כובד משקלו על שר האוצר, וביום ראשון כבר הפכו דיוני הממשלה לעימות אישי בין שרון לנתניהו. "לא אניח לאיש לגרום לשבר מדיני קשה על מנת להשיג תועלות אישיות", כיוון שרון לנתניהו. אבל נתניהו לא נשאר חייב: "רק חודש עבר מאז המשאל שיזמת ואתה לא יכול לחזור בך, מדובר בהליך דמוקרטי". הדיונים נמשכו למעלה משבע שעות ובסופם לא הובאה התוכנית להצבעה, זו נדחתה לשבוע שלאחר מכן.
בשעת ההצבעה נתניהו ו"המתנדנדים" נעלמו מהמליאה. לבסוף, לאחר שיו"ר הכנסת קרא בשמותיהם בפעם השנייה הם נכנסו בחופזה, התיישבו בכיסאותיהם ואמרו "בעד" בקול חלש. מיד לאחר מכן, בניסיון להציל את תדמיתו, יצא נתניהו לתקשורת והודיע כי הוא מצטרף לאולטימטום ויתפטר אם לא יתקיים משאל עם בתוך שבועיים. מאז במסדרונות הכנסת נודע אותו לילה בכינוי הלעג "ליל הפוטש בננה".
"ההבנה הייתה שלביבי, לימור וסילבן לא הייתה התנגדות עקרונית לנסיגה של ישראל מעזה, הם הבינו שישראל לא תוכל לשבת שם לעולמים, אבל היה להם קשה להצביע על פינוי של חלק מהיישובים", אומרת ציפי לבני, אז שרת הקליטה. במחנהו של שרון החלו לזהות סימנים שמחנה המתנדנדים מחפש סולם כדי לרדת מעץ ההתנגדות. אבל שרון לא מיהר להגיש להם את הסולם הזה, ודחה מתווה פשרה שהציע טומי לפיד, ראש סיעת שינוי, שר המשפטים וסגן ראש הממשלה. אל הקווים עלתה לבני עם הצעה חדשה: הממשלה תאשר את המתווה הכללי של התוכנית המדורגת ביום ראשון - וההחלטה בדבר פינוי יישובים תידחה בתשעה חודשים. כלומר, קודם נאשר את הרעיון הכללי, אחר כך נתמודד עם הפרטים. פומבית, שרון הודיע שהוא דוחה גם את ההצעה הזאת, אבל במקביל אישר ללבני לגשש בצד השני. נתניהו הזמין סוויטה במלון קרלטון בתל-אביב וכינס את שלום ולבנת להתייעצות צפופה במתווה.
"התלבטנו מאוד איך להצביע", מספרת לבנת. "ישבנו והתייעצנו, וכל הזמן הוזרמו כיבוד ואוכל כמיטב הסטייל של נתניהו. אז לא שאלתי מי מימן את כל זה".
מאוחר יותר גם לבני הצטרפה לפגישה וניסתה להבין איפה נמצא הקושי. היא שמעה המון הסתייגויות: על תוואי הגדר, על לוח הזמנים המתוכנן והאם תוקפא מיד הבנייה בהתנחלויות שמיועדות לפינוי, או שרק בהמשך. ניירות והצעות הוחלפו בין הסוויטה בתל-אביב לבין חוות שקמים – אבל לא הושגה כל הסכמה.
תוך כדי ההתייעצויות ייצא נתניהו לפגוש את הרב מרדכי אליהו, מנהיגה הרוחני של המפד"ל, כדי לגשש אם הרב יתמוך בהצעת הפשרה. מהר מאוד התברר שהוא לא יתמוך. למחרת לבני הביאה הצעת מחליטים (נוסח החלטת הממשלה) ולפיה בסעיף הראשון ייכתב "הממשלה מאשרת תוכנית התנתקות מתוקנת; אולם אין בהחלטה זו כדי לפנות יישובים". נדמה שהנוסח הזה מקובל על הצדדים, ונתניהו כבר הביא את מקורבו עו"ד יצחק מולכו לעבור על הדברים, אלא שאז התגלה קושי נוסף.
שרון רצה להביא לאישור הממשלה גם את חלופת המכתבים בינו לבין הנשיא בוש, שם דובר באופן ברור על פינוי יישובים. "אנחנו דרשנו שהמכתבים לא יהיו חלק מההחלטה, ושרון זעם. המגעים התפוצצו", אומרת לבנת. שרון איבד סבלנות ופיטר את שרי האיחוד הלאומי, אביגדור ליברמן ובני אלון, שכבר הודיעו שהם יתנגדו לתוכנית. "הוא עשה את זה כדי להבטיח רוב בהצבעה, ואנשיו התחילו להפיץ שמועות שרוב כזה הושג", ממשיכה לבנת, "למרות שבדיעבד התברר שזה היה שקר". הלחץ על שלישיית "המתנדנדים" התעצם והם חששו להיות הבאים בתור.
ביום שישי אחרי הצהריים השיחות התחדשו, והוצעה פשרה נוספת: בהחלטה ייכתב שהמכתב של בוש יוצג, אך הוא לא יצורף כנספח ולכן לא יהיה אזכור מפורש לפינוי יישובים. רק בחצות שבין מוצאי שבת לראשון, כמה שעות לפני ההצבעה בממשלה, לבני הודיעה לשרון: "יש רוב". ב-6 ביוני 2004, נתניהו והמתנדנדים הצביעו בעד נסיגת ישראל מעזה.
באוקטובר 2004, בראיון ל"ידיעות אחרונות", ניסה נתניהו שוב לקדם את רעיון משאל העם: "הבעיה איננה החוקיות. המהלך חוקי לחלוטין. בעיניי הוא גם לגיטימי, אבל מה לעשות, בעיני חלק מהאנשים הוא לא לגיטימי. לכן אני קורא לעריכת משאל עם. אם יתקיים אני אתמוך באישור ההחלטה ואני אופיע. הגיע הזמן להסיר את כל החשדות".
אבל לשרון לא הייתה כוונה לעסוק בזוטות כאלה, הוא נערך לקרב חייו: ההצבעה על חוק ההתנתקות בכנסת, ב-26 באוקטובר.
נתניהו המשיך בינתיים להלך בין הטיפות. בבוקר ההצבעה, עלה נתניהו על הפודיום בכנסת והודיע כי יתמוך "בלב כבד מאוד", אבל חזר וביקש להביא את ההחלטה להכרעה במשאל עם, שם הוא העריך ש"תהיה תמיכה רחבה". בהמשך הוא קרא לח"כ אורי אריאל, "שלא תהיה לך טעות, במשאל העם אני אתמוך בתוכנית".
אלא שבשעות שבין הנאומים בבוקר לבין ההצבעה בערב, משהו השתנה. חברי המפד"ל כבר הודיעו שיתנגדו, אך בסביבות השעה שבע בערב, כשעה לפני ההצבעה, כבר העלו את הרף והצהירו שאם התוכנית לא תובא למשאל עם בתוך שבועיים, המפד"ל תפרוש מהממשלה. שרי המפד"ל הפעילו את כל כוחם על נתניהו, כדי שיצטרף גם הוא לאולטימטום. בחדרה של לבנת בכנסת התכנסו "המתנדנדים" ושקלו מה לעשות. לבנת: "דני נוה אמר שאנחנו לא יכולים להיות יותר ימנים מהמפד"ל, ואני אמרתי לביבי שדני צודק. ישראל כ"ץ אמר: מה שתחליטו".
בשעת ההצבעה נתניהו ו"המתנדנדים" נעלמו מהמליאה. לבסוף, לאחר שיו"ר הכנסת קרא בשמותיהם בפעם השנייה הם נכנסו בחופזה, התיישבו בכיסאותיהם ואמרו "בעד" בקול חלש. מיד לאחר מכן, בניסיון להציל את תדמיתו, יצא נתניהו לתקשורת והודיע כי הוא מצטרף לאולטימטום ויתפטר אם לא יתקיים משאל עם בתוך שבועיים. מאז במסדרונות הכנסת נודע אותו לילה בכינוי הלעג "ליל הפוטש בננה".
האולטימטום התפוגג במהרה. יום לאחר ההצבעה בכנסת נודע שיאסר ערפאת חולה במצב קריטי ונראה שימיו ספורים. במקביל שרון התחיל לפורר את מחנה "המתנדנדים", ולמעשה נתניהו נשאר לבדו באיום ההתפטרות. הוא עוד היה צריך להעביר תקציב מדינה, ובלשכת שרון התחילו לבנות לו שוב סולם. הפעם הסולם הגיע בדמות החלטת סיעה, חסרת כל חשיבות, על תמיכה ב"חוק יסוד: משאל עם", חוק שלא היה לו שום סיכוי לעבור אז. ביום פקיעת האולטימטום נפגש נתניהו עם שרון בארבע עיניים והודיע לו "אני נשאר". התירוץ: הסתלקותו של ערפאת משנה את פני האזור.
בינתיים התגלגל בכנסת החוק העיקרי של ההתנתקות, חוק "פינוי-פיצוי", שמגדיר את כל המנגנון של המהלך. מהחוק הזה כבר קשה לברוח, הוא לא חוק כללי או עמום. סעיף ראשון למטרות החוק: הסדרת פינוי ישראלים ונכסיהם מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון. בכל הקריאות לחוק נתניהו הצביע בעד, כולל בקריאה השלישית, בפברואר 2005. החוק עובר ברוב גדול וסולל את הדרך לביצוע הפינוי.
בהמשך אותו חודש התקיימה ישיבת ממשלה שנועדה להסדיר את אופן פינוי היישובים. שרון, בתירוצים שונים, טוען באופן מעורפל שלא ניתן יהיה לעשות פינוי מדורג לפי שלבים, כפי שהוחלט, אלא שהממשלה תצביע על פינוי ארבע קבוצות היישובים אחת אחרי השנייה במועד אחד. אבל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז נתן לשרים אפשרות תיאורטית להתנגד ולדרוש הצבעות נפרדות: “אם מי מהשרים מתנגד לקיום הצבעה אחת על כל הקבוצות תתקיימנה ארבע הצבעות נפרדות”, נקבע. יכול להיות שהניסוחים הפתלתלים הטעו את השרים ונתנו להם להבין שההצבעה המדורגת תישמר, אבל כך או כך, בפועל איש מבין השרים, כולל נתניהו, לא ביקש הצבעה נפרדת. הממשלה הסמיכה באותה עת את ראש הממשלה ושר הביטחון לחתום על צווי פינוי לכל שטח חבל עזה. הרוב להחלטה היה מובטח, והפעם נתניהו היה בין מיעוט המתנגדים.
אחרי ההצבעה הזו הפינוי הפך לעובדה מוגמרת, והמחאות החלו להתגבר. רק אז החל נתניהו לפעול בנחרצות. ביולי הממשלה הפילה הצעה לדחות את ביצוע ההתנתקות בשלושה חודשים. נתניהו, באופן סמלי, הצביע בעד הדחייה. אבל כשבאותו שבוע ההצעה עלתה להצבעה בכנסת, נתניהו נעדר מהמליאה, ומועד ההתנתקות נשאר כמתוכנן, ב-15 באוגוסט. הצבא, המשטרה והפרקליטות נערכו לביצוע – בשעה שמחאות מתנגדי ההתנתקות שטפו את הארץ. נתניהו הבין שאם הוא מתעתד להיאבק על הנהגת הימין, הוא חייב להצטייר כמי שהתנגד לתוכנית, ולא להיות חלק מהממשלה ביום שבו יפונו מתיישבים. ב-7 באוגוסט, היום שבו הממשלה התכנסה כדי לאשר את ביצוע הפינוי, הניח נתניהו על שולחן הממשלה מכתב התפטרות. "אינני מוכן להיות שותף למהלך חסר אחריות שמסכן את ביטחון ישראל", כתב. "זה היה מאוחר מדי", אומרת לבנת, "הכל כבר היה גמור ויצא לדרך. הדבר היחיד שעניין אותו היה לצרוב זיכרון שבאמצעותו יוכל אחרי 20 שנה להגיד שהוא בכלל התנגד, שזה כאמור שקר מוחלט".
עם הנחת מכתב ההתפטרות נורתה יריית הפתיחה לפריימריז על ראשות הליכוד. נתניהו מיצב את עצמו מימין לשרון, שהתכוון לרוץ לקדנציה נוספת. שרון זיהה שהוא מאבד את תמיכת המפלגה, ובנובמבר הודיע על הקמת מפלגת קדימה בראשותו ועל כוונתו לפזר את הכנסת.
5 צפייה בגלריה
נתניהו עם מפני חומש ושא-נור. הוא הבין שהוא חייב להצטייר כמי שהתנגד לתוכנית
(צילום: מועצה אזורית שומרון)
"לקראת הפריימריז נתניהו הגיע לסוג של 'שימועים' אצל חברי הליכוד הגרעיניים - אנשים כמו אלי שטרית, איש האצ"ל - כדי להסביר שהוא לא תמך בהתנתקות", מספר הלמן. "לדעתי נתניהו היה צריך לנקות את זה מעל עצמו. הוא הבין שאם יְיַחסו לו תמיכה בהתנתקות, הגרעין הפוליטי שלו לא יסלח לו על זה בחיים. מאז הוא הפיק לקחים, הוא לא אדם שחוזר על טעויות. את מה שחווה אז הוא הפעיל בהמשך ביתר שאת על נפתלי בנט אחרי שהלך עם מנסור עבאס. הוא הבין שצריך לטשטש מחלוקות פוליטיות כי זה נצרב בזיכרון של המחנה, אבל במהלכים שיכולים להתפרש כטעויות של אחרים אפשר וכדאי לנופף. לדעתי הלקח שלו ברור: הבייס נותן לך את הלגיטימציה, הוא היסודות של הבניין. ואם היסודות מעורערים אז כל הבניין דפוק".
