כשענבר הימן, הבת של יפעת, נחטפה – היה ברור שהאם תצטרך לצאת למסע קשה וארוך להשבתה. מה שלא היה מובן מאליו הוא השותפה, שהצטרפה אליה מן הרגע הראשון: נירית אלון-לביא, אמא של נועם, בן הזוג של ענבר. מאז טבח 7 באוקטובר הן עוברות יחד את המסע הזה – אחת אופטימית ו"מדמיינת שענבר נכנסת בדלת", השנייה מודה שהתקווה לשובה בחיים של ענבר, האישה החטופה האחרונה, כבר התנפצה.
3 צפייה בגלריה
פועלות בהתייעצות יחד, "בשיחות אינסופיות". נירית אלון-לביא (מימין) ויפעת הימן
(צילום: יריב כץ)
ריאיון עם יפעת הימן, בחודש שעבר
(צילום: מיקי שמידט)
ביום הטבח, בסביבות 9:00 בבוקר, נועם התקשר לנירית ולמורדי, הוריו, ואמר שהוא לא תופס את ענבר – שנסעה לעבוד במסיבה. נירית נסעה להביא אותו מחיפה, ובעודם מנסים להבין מה קורה ואיפה היא, עם מי היא נסעה ומה היא לבשה, הם יצרו קשר לראשונה עם יפעת וחיים, הוריה של ענבר.
בזמן הזה, יפעת וחיים התקשרו לבתי החולים ומשלא נענו, נסעו לחפש אותה בהם תחת אזעקות ומטחים. ענבר לא הייתה בשום מקום. בינתיים, בבית של נירית, הקימו סוג של חמ"ל: "תוך דקות בודדות קיבלנו סרטון של ענבר, שחמאס צינזר, אבל היה ברור שזו היא בגלל הלבוש", נירית נזכרת ויפעת מוסיפה: "כן, טייץ הגלקסי הזה".
נירית הכירה טוב את ענבר, ופגשה אותה ואת נועם רבות בדירה של השניים ואצלם בבית. הם היו באירועי משפחתיים ואף נסעו יחד למדבר: "אהבתי את ענבר מאוד. לצערי אני מכירה אותה עכשיו טוב יותר. זה היה קצר מדי", נירית אומרת ויפעת מסכימה: "גם אני מרגישה ככה כלפי נועם. הכול היה קצר מדי".
"יש בענבר עוצמות, יכולות, קור רוח. היא פייטרית", נירית משתפת בכאב: "אני הייתי בטוחה שהיא תתמודד, שזה קטן עליה. הקונספט הזה שהם חוטפים חללים בכלל לא היה, הרי יש להם אינטרס לשמור על החטופים. היינו משוכנעים שהיא בסדר".
ענבר, שנחטפה בגיל 27, הייתה סטודנטית לתקשורת חזותית ואמנית. למסיבת הנובה היא הגיעה לעבוד בתור הלפרית – מי שעוזרת למבלים שלא מרגישים טוב במהלך האירוע. כשהחלה המתקפה היא ניסתה להתחבא, ואז נמלטה לכיוון בארי. שם, היא נורתה ונחטפה.
"נכנסתי למוד של קור רוח, של ניהול הדבר הזה יחד עם מורדי והבנים", נירית משתפת: "הבנתי שיפעת וחיים במצב לא טוב, ונכנסנו לעובי הקורה. ניסינו לעזור, אפילו טיפה לדחוף, אני מודה. מורדי ניסה לשכנע את חיים לצאת לדבר בתקשורת, הוא הבין את המשמעות. עשינו גם סרט שמספר את סיפור החטיפה של ענבר, אז גם הגיע השם 'פינק'. רצינו שיכירו אותה, שיבינו מי היא. שהיא לא תהיה עוד אחת".
וזה מאבק שנמשך עד היום. לא עצרת בו.
"תראי, הבנתי שהאושר של הבן שלי נמצא בעזה ושהוא חייב את ענבר חזרה. לא הייתה שאלה אם להיאבק או לא. האמנתי כל כך שהיא תחזור, אז העניין היה רק של זמן. בעסקת השחרור בנובמבר, בכל לילה האמנתי שהיא תצא, ובכל בוקר נשברתי מחדש. עברתי מתקווה גדולה לייאוש ענק, לכעס עצום של אובדן. קיווינו והתנפצנו, זה דחף אותי לדבר, להגיע לעצרות ולבמות".
ואז, היא מספרת, הגיעה תקופה ארוכה של חוסר תקווה. "בפעם הראשונה שהתעוררה אצלי תקווה מחדש, ואני לא אופטימית, הייתה כשדורון ורומי חזרו (שטיינברכר וגונן - ה"כ). אז העזתי לקוות שוב, ובאותו לילה כתבתי לענבר הספד".
יפעת שומעת את הדברים ומתרגשת: "נירית, את מאוד נוגעת לליבי כשאת מספרת את זה. זו פעם ראשונה שאנחנו מדברות בפתיחות כזאת".
התגייסות מהרגע הראשון
עוד לפני שקם מטה המשפחות, בני המשפחה כבר הדפיסו חולצות ושלטים, תיכננו אירועים וגייסו כספים. אז, נועם היה נוכח מאוד במאבק. לאורך הזמן המצב הקשה השפיע עליו, והוא חווה משברים לא פשוטים. "דאגתי לו מאוד", נירית אומרת, "אני דואגת לו עדיין".
"כשהמטה נבנה התחלנו להיות שם יותר ויותר. נועם התראיין המון, בעיקר לתקשורת הזרה. אני זוכרת שבאירוע של Free Pink הוא היה מאוד מעורב. זה הידע שלו, לעשות דברי ענק, להפעיל אנשים ולייצר. הוא צייר את האותיות, תיכנן את כמות הצבעים. אחרי שבוע קם המאהל והתחלנו לישון שם, וזהו, עברנו לתל-אביב". יפעת מודה לנירית: "אתם עשיתם עבודה מופלאה. באמת, כל הכבוד לכם. על הנחישות והכוחות שהבאתם לנו בזמן שהיינו מרוסקים".
"במשך תקופה קשה וארוכה ניסיתי להבין מה קורה"
יפעת מנסה לשתף במשבר העצום שחוותה בשנתיים האלה יחד עם משפחתה. "הייתה תקופה קשה וארוכה שאת רק מנסה להבין מה קורה, ואיך זה יכול להיות. זה לא נתפס, מה הסיבה? ענבר הגיעה לשם לעזור", היא אומרת ומספרת על הימים הקשים, בלי אוכל, בלי שינה, בלי לצאת מהבית: "בהמשך, הצלחנו לצאת קצת מההלם. הבנו שזה מה שצריך לעשות. לאט-לאט נפתחתי, וזה גבה ממני המון מחירים. הבריאות שלי הידרדרה".
"באזעקות האחרונות באתי לכתוב לה, שתדע ושתשמור על עצמה. ואולי היא בכלל תכף תיכנס בדלת. יש לי חזיונות, אני מרגישה אותה, פיזית, רואה אותה. יש תקווה. אין קבר ואת בין שמיים לארץ. קנינו חלקת קבר, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך להשתמש בה"
"אני לא ידעתי בכלל שהיא נסעה למסיבה הזאת", אומרת אמה בתסכול, "אבל כשנודע לי עליה – הרגשתי מיד שהיא שם". נירית מספרת שענבר ונועם בכלל תיכננו לטייל לאחר המסיבה: "ביום ראשון שאחרי השבת ההיא, הם רצו לרדת לסיני. הם ישנו אצלי בשלישי ורביעי בשבוע ההוא. הם נסעו לירושלים, ואז לחמת גדר. ענבר נזכרה שהיא עובדת, אז הם חזרו לחיפה".
יפעת: "את ראית אותה ביום רביעי. כיף לך. אני ראיתי אותה בחג, שבוע לפני. טסנו לחו"ל והיא התעקשה לקחת אותנו לשדה התעופה. אני זוכרת את החיבוק החזק שלה".
"10 אנשים נכנסו הביתה. צעקתי להם 'לכו מפה'"
את הבשורה שלפיה ענבר לא שרדה את הפציעה, יפעת וחיים קיבלו ביום שישי, 70 ימים מיום החטיפה. בשעה 16:45. אחרי שיפעת הדליקה את נרות השבת, נשמעה הדפיקה: "פתאום משלחת של עשרה אנשים נכנסה לי הביתה. רופא, עובדת סוציאלית, שוטרת, פסיכולוגית, קצינים. הייתי במטבח, התחלתי לצעוק, 'לכו מפה! מה אתם עושים פה?' הם ניסו להושיב אותי, אמרו לי שהמצב קצת יותר חמור לגבי ענבר, שנמצאו ממצאים. אני נטרפתי, אין לי מושג מה היה אחר כך. אני זוכרת שהרופא הגיע שוב וסיפר על הפציעות של ענבר. חיים אמר, 'עד שאני לא רואה בעיניים, אני לא מאמין. אני צריך ודאות'".
"אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום, שהקביעה שהיא לא בחיים התקבלה מסרטונים, אני בכלל לא הייתי עושה שבעה", יפעת אומרת. "אמרו לי שזה ודאי, וכשאומרים לך את זה, והיינו בין הראשונים לקבל בשורה כזאת, את משלימה ויושבת שבעה. עכשיו היא בעצם חלל בשלט רחוק. אני אפילו לא יודעת איך לקרוא למצב הזה".
בגילוי לב, יפעת מספרת על מחשבות, דמיונות, הזיות ממש שיש לה לגבי ענבר: "באזעקות האחרונות באתי לכתוב לה, שתדע ושתשמור על עצמה. ואולי היא בכלל תכף תיכנס בדלת. יש לי חזיונות, אני מרגישה אותה, פיזית, רואה אותה. כשאת מרגישה כאלה דברים, את שואלת, איך אתם בכלל אומרים שהיא חלל? תנו לי משהו מוחשי, לא ערטילאי. עד אז, יש תקווה. אין קבר ואת בין שמיים לארץ. קנינו חלקת קבר, ואני מאוד מקווה שלא נצטרך להשתמש בה".
היא מוסיפה: "כשקיבלנו את ההודעה שענבר לא בחיים וקמנו מהשבעה, ראינו בכל מיני מקומות שמורידים תמונות של חללים. שאלתי איך זה ייתכן? ענבר עדיין שם. בחיים או לא, היא לבד בעזה. ואז הוקם פורום משפחות החטופים החללים". לתחושתה, "החללים בעדיפות נמוכה יותר. אם זה כלי תקשורת שמסרבים לראיונות ולהשמיע את הקול, אם זה מאבק על התודעה. זה כל כך קשה".
יפעת, כשנירית ומורדי נכנסו לתמונה באופן הזה, איך הגבתם?
"בירכנו על זה. לקח הרבה זמן עד שאנחנו היינו מסוגלים בכלל לעשות משהו״. נירית מתייחסת: "אני רוצה להגיד על זה, אנחנו כל הזמן ידענו את המקום שלנו, אנחנו ההורים של נועם ולא של ענבר. הכל נעשה בהתייעצויות, בשיחות אין-סופיות".
יש דבר מה שתרצו לומר זו לזו?
יפעת מסכמת: "אני רוצה להגיד לנירית - תודה על כל מה שאת עושה. אני לא יודעת איך היינו מתחילים בכלל את המסע הזה אחרת", ונירית אחריה: ״יפעת, הייתי רוצה שתבינו שאנחנו משפחה אחת גדולה. אנחנו רוצים להיות שם בשבילכם, לשתף, להתייעץ, לשפוך את הלב. בשביל זה אנחנו פה, בשבילכם".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.07.25
