כבר זמן ארוך מדי שאנחנו תוהים מתי נחזור להיות אנשים שישנים בלילות, שמצליחים לנשום מלוא הריאות, שעונים בפשטות על השאלה "מה שלומך", כי הם מוצאים את התשובה. אזרחים שמצליחים לצייר תקווה מפני שהם יודעים שיש להם ממשלה שדואגת לביטחונם ולרווחתם, ולא לאינטרסים ההישרדותיים שלה עצמה.
בזמן שראש הממשלה בדרכו לבית הלבן כדי לדון, כך על פי הדיווחים, גם בעסקת החטופים, הלב הקולקטיבי של 80 אחוזים מאיתנו עונה שכל הצרכים והרצונות הללו יחזרו להתמלא בנו כשיחזירו את כל החטופים כולם. בפעימה אחת. פעימה ישראלית, יהודית, אנושית, ולא בסלקציה נוראית של מי למוות ומי לחיים, כאילו המדובר בתוכנית ריאליטי דיסטופית שהגה מוח מנותק ומעוות.
נכון שכל חטוף שישוב הוא עולם ומלואו שיחזור להבהב חיים בתוך השרשרת האנושית שאנחנו, אלא שהמחשבה המבעיתה על החטופים החיים שיישארו מעונים, מורעבים וכבולים בשלשלאות בחשכת המנהרות, נאחזים ונחנקים באוויר הדחוס בזיעת הפחד של עצמם - המחשבה עליהם לא תאפשר לנו לחזור להיות אנחנו.
וכמובן אי-אפשר להתעלם מהשאלה לגבי "מקבלי החלטות" שיאחזו בידיהם את הדיווחים של גורמי הרפואה והמודיעין באשר למצב החטופים. איך אחרי 640 ימים אפשר בכלל להחליט מי יותר הומניטרי, מי יוצא ראשון ומי ממשיך להיות מופקר מאחור? איך מתעדפים ובוחרים בין חיים לחיים?
סלקציה. היד כותבת והמוח מסרב להאמין.
הם כולם הומניטריים. אנחנו יודעים. אנחנו הרי לא שואלים "מי זה" כשאנחנו ניצבים מול תמונותיהם, אלא מכירים כל תו בפניהם, כל אות בשמותיהם
אלון אהל, עמרי מירן, מתן צנגאוקר, מתן אנגרסט, נמרוד כהן, איתן הורן, האחים התאומים זיו וגלי ברמן, האחים דוד ואריאל קוניו, אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, מקסים הרקין, שגב כלפון, איתן מור, יוסף חיים אוחנה, אבינתן אור, רום ברסלבסקי, גיא גלבוע-דלאל, אביתר דוד, תמיר נמרודי, ביפין ג'ושי – הם כולם הומניטריים. אנחנו יודעים. אנחנו הרי לא שואלים "מי זה" כשאנחנו ניצבים מול תמונותיהם, אלא מכירים כל תו בפניהם, כל אות בשמותיהם. כבר על פי זווית החיוך והטיית הראש על גבי הפוסטר אנחנו מזהים מיד במי המדובר, ונדע לספר גם מתוך שינה האם הם חובשים כובע, האם יש להם משקפיים ומה צבע החולצה שהם לובשים בתמונה. ורק כאשר כולם יחזרו, בפעימה אחת, פוסעים על רגליהם מהגיהינום של עזה אל השיקום בישראל, ועימם הנופלים והנרצחים ב-7 באוקטובר שיובאו לקבורה: אל"ם אסף חממי, סרן עומר נאוטרה, רן גואילי, עוז דניאל, טל חיימי, איתי חן, דניאל פרץ, תמיר אדר, ליאור רודאיף, רונן אנגל, ענבר הימן, מני גודארד, מוחמד אל-אטרש, אוריאל ברוך, אילן וייס, איתן לוי, עידן שתיוי, אליהו מרגלית, דרור אור, סונטיסק רינטאלק, סונתאיה אוקהראסרי, ג'ושוע לואיטו מולל, סגן הדר גולדין שנפל בצוק איתן לצד החטופים שנרצחו ונהרגו בשבי חמאס: סהר ברוך, גיא אילוז, אריה זלמנוביץ, עמירם קופר ויוסי שרעבי - רק אז נצליח לחזור ולנשום.
וכל עוד זה לא קורה, הרי שממשלה וראש ממשלה שבשם האינטרסים הצרים שלהם רומסים כבר כמעט שנתיים את ערכי הערבות ההדדית, שלא לוקחים אחריות על הטבח ועל הפקרת החטופים, אלא משחקים על גבם וגבנו שחמט פוליטי והופכים את הציווי היהודי הנעלה של פדיון שבויים לריאליטי בזוי, לא ראויים להמשיך בתפקידם יום אחד נוסף.
