למרות דברי הבלע שהוא מצייץ כל לילה, למרות ההתנהגות המביכה, ההגזמות והשקרים, נשיאותו השנייה של טראמפ היא בינתיים סיפור הצלחה. הוא העביר בשבוע שעבר בשני בתי הקונגרס חוק שמוחק דורות של חקיקה חברתית, מחסל זכויות מיעוטים, מעשיר את העשירים, עושק את העניים וחותר תחת המצע הבסיסי של המפלגה הרפובליקנית. בקונגרס הרימו גבה אבל החוק עבר. הוא משחק בסיוע הצבאי לאוקראינה, לפעמים נותן לפעמים מונע. ראשי המדינות החברות בנאט"ו גמלו לו בנאומי חנופה. בניגוד למדיניות החוץ המוצהרת שלו עצמו ובניגוד לנטיות הלב של רוב בוחריו הוא הפציץ בפורדו. הבוחרים הגיבו בהערצה.
גופי תקשורת חזקים, שבעבר ידעו להיאבק בשלטון ולהביס אותו, משלמים עכשיו לכיסו הפרטי דמי חסות. מה שבישראל היה מבסס כתב אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים הפך באמריקה של טראמפ לנורמה, למודל לחיקוי.
במה קסמו? קודם כל, באותנטיות. אנשים עייפו מפוליטיקאים מהונדסים, שמדברים מהראש של כותבי הנאומים שלהם. טראמפ מדבר אליהם מהבטן, בלי פילטרים. הוא ארצ'י באנקר ששודרג לחדר הסגלגל. והעיקר, הוא עושה מה שבא לו, מעלה ומוריד, ממנה ומדיח, סוחט ובועט. הוא מלך.
נתניהו יפגוש היום בוושינגטון נשיא אמריקאי עוד יותר בטוח בכוחו, עוד יותר מרוצה מעצמו משהיה בפגישותיהם הקודמות. טראמפ יפגוש ראש ממשלה ישראלי עוד יותר בטוח בכוחו, עוד יותר מרוצה מעצמו משהיה. אופוריה תפגוש באופוריה, חגיגת ניצחון בחגיגת ניצחון. בממשלים קודמים פגישות של ראש ממשלה עם הנשיא התנהלו על פי תסריט שנכתב מראש. ההסכמות היו חלוטות. גם אי-ההסכמות. אצל טראמפ, בקדנציה השנייה שלו, קשה לדעת. האירוע מול המצלמות יכול להיות שיר הלל ויכול להיות זובור. כך היה בפגישה הקודמת, באפריל, כשמול עיניו השמוטות של נתניהו טראמפ הודיע לעולם שהחליט לפתוח במשא ומתן עם איראן, מאחורי גבה של ישראל.
זה חלק מכוחו: אי-הידיעה מולידה חרדה; חרדה מולידה ציות. נתניהו פוחד מטראמפ עוד יותר משהוא פוחד מסמוטריץ'.
חלק מהתיקונים שדורש חמאס נוגעים לפרטים: ממדי הנסיגה הישראלית, גודל האזורים ההומניטריים, דרך חלוקת הסיוע. ככלל, טראמפ לא מתעניין בפרטים. הנראות חשובה לו, המגמה, הכותרת
עסקת החטופים תעמוד במרכז הפגישה. נתניהו יבקש מטראמפ לתת גיבוי לעמדות שהכתיב למשלחת שיצאה לדוחא. חלק מהתיקונים שדורש חמאס נוגעים לפרטים: ממדי הנסיגה הישראלית, גודל האזורים ההומניטריים, דרך חלוקת הסיוע. ככלל, טראמפ לא מתעניין בפרטים. הנראות חשובה לו, המגמה, הכותרת.
אבל לא הכל פרטים. נציגי חמאס דורשים שטראמפ, בקולו, בחתימתו, יתחייב שבתום העסקה המלחמה תסתיים, ושני הצדדים ייכנסו להפסקת אש ממושכת, בת שנים. לאמירה של טראמפ יש משמעות גדולה. ככל שתהיה מחייבת יותר, מפורשת יותר, כך תהפוך את ההבטחה של נתניהו להמשיך ולהילחם עד לניצחון המוחלט למופרכת יותר, לשקרית יותר. איך ישווק את השינוי לתומכיו; איך יתמודד עם המורשת ההיסטורית.
טראמפ ונתניהו רוקדים זה מול זה, על חבל דק.
בשבת, בהפגנה קורעת הלב בכיכר החטופים, השאלה עלתה שוב ושוב: מדוע עסקה בשלבים, מדוע להפריד בין שבוי לשבוי, בין חלל לחלל, מי יחליט על רשימת המשתחררים ואיך. עוד לפני שהעסקה יצאה לפועל היא מאמללת ושוברת משפחות.
אם אני מבין נכון, המתווה המדורג נולד במאמץ ליישב בין הדרישה החמאסית לסיום המלחמה לדרישה של נתניהו להמשיך במלחמה. הפתרון: מפסיקים, אבל לא מתחייבים להפסיק. המתווה הישראלי הפך למתווה וויטקוף: העברת הבעלות נועדה להקל על שני הצדדים לקבל אותו. בימים האחרונים הוא מוצג כ"מתווה קטאר", בניסיון נוסף להרחיק עדות. מצעד האיוולת, הייתה כותבת ברברה טוכמן על האנרגיות שהושקעו בהתחכמות.
נקודת המוצא הייתה צריכה להיות הפוכה: כולם, כל ה-50, ובתמורה הפסקת המלחמה. כולם, בגלל שישראלים הופקרו על ידי ממשלתם וצבאם ועכשיו חייהם נתונים בסכנה מיידית; כולם, בגלל הצורך של השבים והמשפחות והחברה הישראלית כולה לסגור מעגל; כולם, בגלל שהמלחמה שנתניהו התעקש להמשיך בה, מלחמת מרכבות גדעון, הייתה כישלון ידוע מראש. המטרה שהוכתבה לצה"ל לא הייתה בת-השגה: כולם ידעו. המניע היה פוליטי. עשרות לוחמים נפלו לשווא.
בעיני נתניהו החטופים לא היו אף פעם נושא לעצמו: לאורך כל הדרך הם היו כלי לצרכים פוליטיים, פעם בהתעלמות, בהדחקה, פעם בהתרסה מכוערת נגדם, ועכשיו בחיבוק חם, אוהב, מניר עוז עד וושינגטון
בעיני נתניהו החטופים לא היו אף פעם נושא לעצמו: לאורך כל הדרך הם היו כלי לצרכים פוליטיים, פעם בהתעלמות, בהדחקה, פעם בהתרסה מכוערת נגדם, ועכשיו בחיבוק חם, אוהב, מניר עוז עד וושינגטון. כפי שזעקו בצדק בני המשפחות, טובת החטופים חייבה עסקה אחת, כוללת, מיידית. לפי גרסה אחת אפשר היה להגיע לעסקה לפני שנה; לפי גרסה אחרת לפני ארבעה חודשים.
נתניהו מדבר בנאומיו על מזרח תיכון חדש. אכן, ההישגים הצבאיים במלחמה פתחו לפני ישראל הזדמנויות בסוריה ובלבנון, בסעודיה, בעומאן ובמדינות מוסלמיות רחוקות יותר. טראמפ רואה לפניו סדרה של חגיגות על המדשאה הדרומית של הבית הלבן. הוא מצפה מראש ממשלת ישראל לתרום את תרומתו.
הדרך של נתניהו לשם יותר מורכבת, יותר תובענית. הוא חייב לשנות את סדר יומו: קודם כל עסקה שתסיים את סיפור עזה, בלי טריקים ושטיקים; אחר כך תהליך מדיני. אין מתנות חינם.
