הכביש הצר מפלח כסכין את מישורי הנגב המערבי בואכה גבול מצרים. שדות חקלאיים משתרעים מאופק עד אופק, נוגסים במרחבי הפודרה של חולות חלוצה. אנשי אדמה גרים כאן, במושבי חבל שלום שבדרום העוטף. כאלה שנאבקו לאלף את אדמת הלס ולהוציא ממנה יבולי מלפפון ועגבניית שרי וקולרבי ואפילו הדרים. אחד מהם הוא אליהו אוזן מהמושב בני נצרים, גבר מזוקן בשנות ה-60 לחייו, לראשו כיפה סרוגה ולחיצת ידו איתנה. חקלאי בכל רמ"ח, עוד מימי ההתנחלות נצרים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
13 שנה התגוררה משפחת אוזן ביישוב המבודד שבלב רצועת עזה. עד 22 באוגוסט 2005, היום שבו נעקרו במסגרת תוכנית ההתנתקות. אוזן היה אז מזכיר נצרים וחבר ועד מתיישבי גוש קטיף, ממובילי המאבק הכתום. שלא כמו חבריו, שמקפידים על המילה "גירוש", הוא משתמש במילה "התנתקות". אבל בדיוק כמוהם, ליבו קשור בעבותות למקום ההוא. וכשאוזן מדבר על יום הפינוי ועל געגועיו לנצרים, קולו נסדק.
"באותו יום ניהלתי את האירוע כמזכיר היישוב", הוא מספר. "סוכם על שעה שבה כולם יעזבו ולא עמדנו בסיכום, כי הייתה חבורת נערים שישבו שעות בבית הכנסת ובכו על ארון הקודש. הצבא ביקש שאדבר אל ליבם. באותן שעות אתה ממוקד בעבודה. אבל כשהכל נגמר ועלינו לרכב, התחלתי להבין את גודל האסון. לפחות אני, בחיי האישיים, לא חוויתי כאב גדול יותר. כשהודיעו בתחילת המלחמה שצה"ל הגיע לנצרים, התחלתי לבכות מרוב אושר. גם עכשיו אני מתרגש. זה כאילו שאיבדת מישהו יקר ופתאום הוא קם מהקבר".
6 צפייה בגלריה
מימין, בכיוון השעון: אליהו אוזן, צורית ירחי, חגית פרינס ואלידע פרינס
(צילום: גדי קבלו)
נפגשנו בשישי שעבר בביתם הנאה של צורית ואסף ירחי במושב בני נצרים. צורית, אמא לשמונה ("ועוד הרבה נכדים, ברוך השם"), עובדת סוציאלית ומנהלת צוות החירום היישובי (צח"י); אליהו אוזן, אב לעשרה וסבא ל-34 נכדים; ובני הזוג חגית ואלידע פרינס, היא אשת חינוך ומאמנת מנטלית בתחום ההורות והוא מנהל מדרשת נצרים שבכניסה ליישוב, הורים לתשעה ילדים שאחד מהם, לוחם בסיירת צנחנים, נפצע קשה בשג'עייה.
על המדף מאחורינו מונח שלט עץ דהוי: "משפחת ירחי". עד לפני 20 שנה הוא היה תלוי בפתח בית המשפחה בנצרים. ביום הפינוי, בחסות הכאוס והבלגן, נשכח השלט ואבד. "כשהגענו לאתר הקרווילות הזמני במושב יבול, כל השכנים תלו את השלטים מהבית בנצרים", מספרת צורית. "מויאל תלו את השלט, קוסטינר תלו את השלט, ורק לנו לא היה, וכשהגענו לבני נצרים, שוב: מויאל תלו את השלט, קוסטינר תלו את השלט, ורק אנחנו לא. זה ציער אותי מאוד".
חלפו שנים, ובינואר 2024 קיבלה צורית הודעת ווטסאפ מחבר בשם איתיאל. "אני פותחת ולא מאמינה: צילום של שלט הבית שלנו בנצרים. התקשרתי אליו: 'איתיאל, מאיפה התמונה?' אמר, 'יש לי חברים במילואים בעזה, הם הגיעו לאיזה בית בשכונת בקשי, ראו את השלט תלוי על הפרגולה של המשפחה העזתית, צילמו ושלחו לי'. אמרתי לו, 'נו, אז שיעבירו לי אותו'. ואיתיאל אומר: 'גברת, זו רצועת עזה, זה לא עובד ככה. שלחו אותם לבדוק משהו באיתור הזה. הם לא מצאו כלום ושבו על עקבותיהם'. למזלי שלחו אותם לשם שוב בעקבות מידע נוסף על אותו איתור, והפעם הם חזרו עם השלט. כשהחבר הביא לנו אותו התחלתי לבכות".
אז למה הוא מונח על המדף בסלון ולא תלוי בכניסה לבית?
"השלט הזה ייתלה בנצרים כשעם ישראל יחזור לשם".
גם את תחזרי לנצרים?
"יש לנו פה 150 דונם פרדס, בנינו כאן את ביתנו. לא נראה לי שנעזוב את בני נצרים. אבל אני אומרת לילדים שלי: אם תרצו לחזור לחבל עזה ולהקים מחדש את נצרים, אני אעזור לכם. שלט כבר יש".
שעה וחצי נסיעה מבני נצרים, בבניין רכבת ישן ביפו, מתגוררת בתיה ויזנר. ילידת נצרים, הייתה בת תשע בהתנתקות ועברה את שנות נעוריה והתבגרותה במושבים יבול ובני נצרים. כשנתנה לי את הכתובת, רחוב נחל עוז פינת נחל בשור, לקח לי כמה דקות לקלוט את הסמליות: בסמוך לקיבוץ נחל עוז היה מעבר קרני, שער הכניסה לפרוזדור נצרים, ואילו נחל בשור נשפך לים בחוף עזה, קילומטרים ספורים מחורבות היישוב.
בסלון הדירה יושבות ארבע נשים צעירות: בתיה, 30, ואחותה לאה שירה פיינגאלד (ויזנר), 28, שגם היא חיה בתל-אביב; רחלי ותקין (ירחי), 30, תושבת עלי זהב שבשומרון, בתם של צורית ואסף ירחי; וחנה פרסיקו, 29, שמתגוררת כרגע בקיבוץ גבים הסמוך לשדרות. ארבעתן חברות ילדות, גדלו בנצרים ונוצרות איתן זיכרונות משותפים וגעגוע לעולם שהיה ואיננו עוד.
6 צפייה בגלריה
עומדות, מימין לשמאל: חנה פרסיקו ובתיה ויזנר יושבות מימין לשמאל: לאה שירה פיינגאלד ורחלי ותקין (ירחי)
(צילום: יובל חן)
בתיה ניגשת למרפסת ומביאה שקית מלאה חול. "אח שלנו היה במלחמה במסדרון נצרים כמילואימניק והצליח למצוא את המקום שבו היה הבית שלנו. אמרתי לו, 'אתה חייב להביא לי חול משם. תחפור עמוק ותוציא מבפנים, לא מהשכבה העליונה'. וזה החול שהוא הביא".
"גם גיסי, אח של בעלי, הגיע לנצרים במלחמה וביקשתי ממנו להביא לי שקית עם חול", מספרת לאה שירה.
החול הוא מוטיב חוזר בשיחות עם עקורי נצרים. על המדף בבית הוריה של רחלי, ליד השלט של משפחת ירחי, מונח בקבוקון עם חול. בצידו האחד תמונת בית הכנסת בנצרים שהועלה באש על ידי העזתים, ומעליה המילים: "לנצח נצרים". בצידו האחר תווית שבה נכתב: "בבקבוק זה נאסף מאדמת נצרים חול הקודש! קחו עימכם חול זה ויהא אצלכם כפיקדון עד ליום השיבה בשוב ה' שבות עמו, בו נתכנס כולנו בנצרים ונפזר את תוכן הבקבוק ונינטע בחול שנית כמו שכתוב: 'ונטעתים על אדמתם ולא יינטשו עוד מעל אדמתם'". לקראת הפינוי חילקה צורית בקבוקים כאלה לכל אחת מהמשפחות.
אחד מילדיה של צורית הוא קצין בשריון. "ב-27 בנובמבר 23' הוא שלח לנו סרטון שלו מחוף נצרים. זה היה וואו", היא מספרת. "רק אחרי 70 ימי לחימה יצא לחופשה וכשנכנס הביתה חלץ את הנעליים הצבאיות, ניער אותן ואמר: 'אמא, הבאתי לך חול מרצועת עזה'".
החול אפילו מגדיר את ההבדל בין בני נצרים לבין נצרים. "בנצרים זה חול ים. בבני נצרים זה כמו אבק", אומרת בתיה.
"חול מעצבן, אבקתי", מחדדת רחלי.
צורית ירחי: "בנובמבר 23' הבן שלי, קצין בשריון, שלח לנו סרטון שלו מחוף נצרים. זה היה וואו. רק אחרי 70 ימי לחימה הוא יצא הביתה, חלץ את הנעליים הצבאיות, ניער אותן ואמר 'אמא, הבאתי לך חול מרצועת עזה'"
הן גדלו כמה מאות מטרים מחוף הים, אבל הגישה אליו נאסרה מסיבות ביטחוניות. "זה היה חוף ים לראותו בלבד", אומרת חנה.
רחלי: "היינו הולכות לחוף הנפרד באשקלון, או לחוף נוה דקלים. רק בראש השנה היה אישור של הצבא ללכת ברגל לחוף נצרים, לעשות תשליך".
אולי זו הנוסטלגיה, אך ארבעתן מעידות על ילדות מאושרת בנצרים. "היינו יישוב קטן, 60 משפחות, ובגלל שהיינו מבודדים היה לנו בית ספר משלנו וכמעט שלא היו לנו חברות מיישובים אחרים", מספרת בתיה. "כולם הכירו את כולם, אני יכולה לשלוף לך שמות דודים וסבתות של ילדות שלמדו איתי. היינו כמו משפחה קטנה".
רחלי: "אנשים ששומעים שאני מנצרים אומרים, 'את מגוש קטיף? אולי את מכירה את זה וזה?’ ואני אומרת להם 'לא, נצרים היה בנפרד'".
חנה: "אני פותחת לאנשים מפה ומראה להם איפה נצרים ואיפה גוש קטיף".
עד הסכם אוסלו אפשר היה לנסוע מנצרים לגוש קטיף ישירות, בציר המרכזי של רצועת עזה, דרך סלאח א-דין. אבל ב-1994 נותקה נצרים מהגוש, וכדי להגיע לנוה דקלים צריך היה לנסוע למעבר קרני, להמשיך דרומה על כביש 232, משם למעבר כיסופים והלאה לגוש קטיף, מה שהאריך מאוד את הנסיעה.
ההידרדרות הביטחונית, ששיאה באינתיפאדה השנייה, הגדילה עוד יותר את הבידוד. "הצבא החליט שתושבי נצרים ייסעו רק בליווי צבאי", מספרת צורית. "כמו שיש זמני אוטובוסים, היה לו"ז של ליוויים. ובהמשך, שוב, על פי דרישת הצבא, הוחלט שהתנועה לנצרים וממנה תהיה ברכבים ממוגני ירי. ההנחיה הייתה שברכב המשפחתי נוסע רק נהג, ממוגן בשכפ"ץ ובקסדה, וכל שאר המשפחה נוסעת באוטובוס ממוגן או במשאית ספארי צבאית ממוגנת. כל שבת אצל סבא וסבתא הצריכה ממש פקודת מבצע. תחשוב שהאישה נוהגת ברכב המשפחתי עם כל האופרציה של כיסוי ראש, קסדה ושכפ"ץ על בטן הריונית".
משפחת פרינס הגיעה לנצרים שנתיים וחצי לפני ההתנתקות, בשיאה של אינתיפאדת הטרור. זה לא הרתיע אותם. "תושבי נצרים – וזו גם הסיבה שאנחנו עברנו – היו אנשים מלאי אמונה בכך שעם ישראל נמצא בתקופה של שיבת ציון ושאנחנו נקראנו להיות חלק מזה", אומר אלידע. "לכן הם באו עם הרבה חוסן נפשי, נחישות ורצון לפעול, והיו מוכנים לשלם מחירים של חוסר נוחות ושל קשיים. ידענו שאם לא נהיה שם, השטח הזה יימסר לאויבים שלנו. זה נתן לנו המון כוח".
אוזן: "התנאים הפיזיים היו לא קלים, אבל הרגשנו שאנחנו שם למען המדינה. שאנחנו השכפ"ץ של הנגב".
בתוך נצרים היה בסיס צבאי, והקשר בין התושבים לחיילים היה הדוק. "לקראת כל שבת, משפחות היו אופות עוגות ומישהו היה יורד עם הילדים לחלק לחיילים", מספרת צורית. "היה סיר מרק ענק שעבר בתורנות מאחת לשנייה. כשהגיע התור שלך היית מכינה מרק לחיילים, וג'יפ שעבר בכל העמדות היה מחלק להם. קראנו לזה 'סיירת מרק'. אבל מה שהיה ייחודי לנצרים זה שירותי הכביסה לחיילים. הם היו יכולים להשאיר במזכירות כביסה מלוכלכת והיינו עוברות שם, לוקחות שק, מכבסות, מייבשות ומחזירות. המהדרות גם היו שמות שוקולד בפנים".
"כשחיילים היו עולים לבית הכנסת להתפלל, היינו רצים כמו עכברים כדי לתפוס אותם לסעודת שבת אצלנו בבית", מספרת בתה רחלי, "כל ילד ניסה להביא כמה שיותר חיילים. והיה את המקום הקבוע שהם היו מסתירים בו את הנשק בזמן הקידוש והארוחה. אתה מרגיש מלך העולם ויודע שעשית משהו חשוב".
החוויה נחרתה גם בזיכרונם של חיילים ששירתו בנצרים לפני יותר משני עשורים. "עד היום אני פוגש אנשים בוגרים שאומרים לי, 'הייתי אצלך בבית בתור חייל'", מתגאה אוזן. "לפני כמה זמן מישהו אמר לי: 'אני זוכר שאצלך יש 12 סלטים בסעודת שבת’".
אלידע: "לפני כמה שנים הייתי צריך להגיע לאיזו שגרירות והמאבטח בכניסה ביקש ממני תעודה מזהה. הוצאתי לו רישיון נהיגה והוא ראה שכתוב בני נצרים. אמר, 'אתה מנצרים? הייתי שם כחייל בגדוד שמשון ואני זוכר שהתושבים חילקו לנו מרק חם בעמדות'".
עם כל זה, אסור לשכוח: ההגנה על נצרים ועל הציר שמוביל אליה גבתה את חייהם של 12 חיילים וחיילות, תשעה מהם באינתיפאדה השנייה ושלושה בפיגוע התאבדות שאירע בצומת נצרים ב-1994.
גם משפחת ויזנר שילמה מחיר כבד. ב-29 במרץ 2002 נרצחו בנצרים שני סבים שהגיעו לעשות את חג הפסח עם ילדיהם ונכדיהם. אחד מהם היה טוביה ויזנר ז"ל, סבא של בתיה ושל לאה שירה. השני היה מיכאל אורלינסקי ז"ל. "המחבל חדר בלילה ליישוב והתחבא בבית הכנסת. הוא כנראה תיכנן פיגוע המוני, כי מצאו אצלו מלא תחמושת ורימונים", מספרת בתיה. "הסבים הגיעו בבוקר לבית הכנסת, והמחבל התנפל עליהם ודקר אותם. סבא שלי נאבק בו, הצליח להפיל אותו ובשארית כוחותיו רץ החוצה לכיוון הבית שלנו וצעק: 'מחבל! נדקרתי!' לפני שהתמוטט. אחד השכנים שמע, ירה באוויר ובכך הקפיץ את היישוב. אני זוכרת שההורים אמרו לנו לעלות לעליית הגג וחסמו את הדלת עם המקרר. היו לנו אחרי זה פחדים, בעיקר בלילה, אבל גדלנו בידיעה שסבא היה גיבור והציל את היישוב".
בתיה ויזנר: "סבא שלי יצא מבית הכנסת בשארית כוחותיו וצעק: 'מחבל! נדקרתי!' לפני שהתמוטט. השכן שמע אותו והקפיץ את כולם. אני זוכרת שההורים אמרו לנו לעלות לעליית הגג וחסמו את הדלת עם המקרר. היו לנו פחדים, בעיקר בלילה, אבל גדלנו בידיעה שסבא הציל את היישוב"
ואכן, ההורים עשו הכל כדי להקנות לילדים תחושת נורמליות. "אני לא יודעת אם היה בטוח בנצרים, אבל ההורים שידרו לנו ביטחון", אומרת רחלי. "ואפילו היו אטרקציות ששייכות רק לילדי נצרים, כמו להתארגן בשבת בצהריים לקראת פיצוץ מגדלי א-זהרה ב-2003".
בתיה: "המגדלים צפו על היישוב, ראו אותם כמעט מכל בית, והיו עליהם צלפים שירו נותבים לעבר נצרים".
רחלי: "אם היית נותן לילד לצייר את נצרים, סביר להניח שהוא היה מצייר גם את המגדלים. ואז הצבא החליט לפוצץ אותם. הכל נעשה בסודיות, אסור היה לנו לספר כלום לאף אחד מבחוץ".
שירה לאה: "חברה באה אליי ואמרה בלחש, 'הולכים לעשות משהו, אבל אסור שהערבים ישמעו אותנו, כי יש להם טלפונים מיוחדים שהם יכולים להאזין לנו, אז אנחנו צריכים לדבר בשקט'".
רחלי: "צה"ל נתן לנו הוראה להוריד את כל התמונות מהקירות ולפרק את החלונות כדי שלא יתרסקו מההדף. לפני הפיצוץ נכנסנו למקלטים ולממ"דים בפיג'מות. הייתה ספירה לאחור, ואז פיצוץ".
בתיה: "אמרו לנו לשים אטמי אוזניים כי הולך להיות פיצוץ מטורף, בסוף היה בום די קטן. זו הייתה הבאסה היחידה".
ההתנתקות היא עבורם פצע פתוח. לא רק בגלל חורבן ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה, סוגיה שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה, אלא גם בגלל הדרך שבה הוצגו תושבי הגוש בתקופת המאבק. בתקשורת פורסמו השכם והערב תחזיות אימים והערכות מודיעין על תושבים שאוספים אמצעי לחימה ומתכננים לפתוח באש חיה על החיילים שיבואו לפנותם. כולן התבדו. "הדיונים אצלנו לפני ההתנתקות היו, האם לתת לחייל לסחוב אותי שק קמח או להיות כמו דג שמפרפר כשמוציאים אותו מהמים", אומר אוזן. "לא הייתה שום כוונה לנהוג באלימות. תוציאו את זה מהלקסיקון".
אבל זה חילחל לציבור, וגם לתוך הצבא. "כמה ימים לפני", משחזר אוזן, "עשינו אסיפת ועד. המתח היה עצום, ופתאום נכנס לחדר קצין ואומר: 'יש לי צווי פינוי לכולם’. אסף, הבעל של צורית, אמר לו: 'אף אחד לא הזמין אותך, תצא מפה'. אחרי זה הקצין התקשר אליי: 'אתה רואה? אתם נוהגים באלימות'. אמרתי לו, 'אתה נורמלי? זה נקרא אצלך אלימות?'"
חנה: "אני מכבדת כל דעה, ברור לי ששני הצדדים מונעים מאהבת הארץ. אבל בסוף, גם אם אתה בעד התוכנית, שזה בסדר גמור, תבוא ותראה את הכאב של הצד השני. אותי כילדה בת עשר גירשו מהבית וזרקו באמצע הלילה במכללת אריאל עם הורים שבורים".
צורית: "מי שהכתים אותנו אלה התקשורת והפוליטיקאים, ואפילו, לצערי, כל מיני הערכות צבאיות שגויות".
משפחת ויזנר הייתה האחרונה לעזוב את נצרים. "בשלב מסוים החיילים קלטו ששכחו לפנות אותנו", מספרת בתיה, "ואז מישהו החליט שכמשפחה שכולה ייתנו לנו להישאר עד למחרת בבוקר. בערב הסתובבתי בחוץ עם אחותי, ואני זוכרת את הדשא היפה באזור בית הכנסת, איפה שישבו החיילים, מלא בקבוקים ריקים וטינופת. לא הבנתי: למה להשאיר מלוכלך? במהלך היום אמרתי לעצמי, 'חבל שאני לא גדולה יותר'. הרגשתי שאני רוצה להגיד הרבה לחיילים ולא מצליחה למצוא את המילים. רציתי לצעוק: 'מה אתם עושים? למה אתם עושים את זה?!'"
אחרי ההתנתקות קהילת נצרים התפצלה לשני חלקים עיקריים. 16 משפחות הקימו את גרעין נצר אריאל, ו-47 משפחות החליטו להקים יישוב חדש בנגב. "היום אנחנו 145 משפחות בבני נצרים, אבל רק 30 מתוכן הן המשפחות המקוריות שהגיעו מנצרים", אומרת צורית.
בני נצרים עלתה על הקרקע בשנת 2010. "כשהגענו לכאן זה היה ממש חבל ארץ בתולי, לא היה פה כלום", מספרת חגית פרינס. "אמר הרמב"ן על מצוות יישוב ארץ ישראל: 'שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך לאבותינו, לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. אם בנצרים הרגשנו מאוד חזק את החלק של 'שלא נעזבנה ביד האומות', כאן עברנו לחלק השני של המשפט: 'או לשממה'".
היישוב הוא חלק מהמועצה האזורית אשכול, שספגה מכה קשה ב-7 באוקטובר. המחבלים לא הצליחו להגיע לבני נצרים, אבל זו הייתה תוכניתם. למרפאת בני נצרים הובאו חלק מפצועי הקרבות ביישובי חבל שלום, ולכאן גם הובאו גופות שני חברי כיתת הכוננות של שלומית, שנפלו שעה שנחלצו לסייע ליישוב פרי גן. אחיהן של בתיה ולאה שירה, יאיר ויזנר, חבר כיתת הכוננות של כרם שלום, נפצע קשה מירי אר-פי-ג'י בקרבות הגבורה להצלת היישוב צמוד הגדר.
צורית לא תשכח את הרגע שבו פתחה את הטלפון ונכנסה לקבוצת ראשי צח"י של אשכול. "הקבוצה הייתה מוצפת בהודעות: 'מחבלים ביישוב', 'מחבלים בבארי, הם עוברים מבית לבית', 'מחבלים בניר עוז', 'איפה הצבא???' ראש צח"י של ניר יצחק פשוט כתבה: 'הצילו'. כשראש צח"י של בארי כתבה 'כנראה שיש לנו חטופים', חשבתי שהיא סתם היסטרית. בכל פעם שפנחס הרבש"ץ שלנו נכנס לחמ"ל, הוא בישר על עוד מישהו שנהרג באשכול. פתחתי פתק בטלפון והתחלתי לכתוב את שמות ההרוגים שאני מכירה. באותו יום נהרגו ונרצחו 28 אנשים שהכרתי באופן אישי, בהם שני חברי כיתת הכוננות של שלומית. תמיד אמרתי שיום העקירה מנצרים היה היום הכי קשה בחיים שלי, אבל היום אני יכולה להגיד: 7 באוקטובר היה היום הכי קשה".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.07.25
