הקפלניסטים והביביסטים הם שני מחנות מגוונים, המתווים עתה מגמה פוליטית לאוכלוסיות גדולות מהם. הרוב בשני המחנות האקטיביסטים הם שומרי חוק בדרך כלל, דואגים לגורל המדינה ופועלים בכנות ובמסירות למטרות טובות לפי שיטתם. משולי המחנות שלהם מסתננים לכיוון המרכז גורמים מפוקפקים: צעירים המכים חיילי מילואים, משליכי נורים לבית ראש הממשלה, מפגינים המטרידים שוטרות ומפיצי תיאוריות קונספירציה הזויות מימין ומשמאל. מדי פעם עולים לבמה פרופסורית שהטיפה לכך שסגרי הקורונה הם בעצם מזימה של נתניהו לביטול הדמוקרטיה או רב הקורא לכונן כאן מדינת הלכה.
בהשוואה שטחית, רבים רואים בקפלניסטים ובביביסטים שיקוף של מחנות הפרוגרסיבים וה-MAGA בארה"ב, הסמנים הקיצוניים של הדמוקרטים והרפובליקאים. טראמפ עצמו נוטה להציג את נתניהו כגילוי מקומי של טראמפיזם ונתניהו איננו נרתע מההשוואה הזאת. אלא שלאור ההיסטוריה והתשתית החברתית השונות בארה"ב ובישראל, קווי הדמיון הללו מצטלבים ומתהפכים במידה רבה.
הבדל ראשון הוא הריבוד החברתי. מצביעי המפלגה הרפובליקאית בארה"ב הם עשירים יותר, בממוצע, ממצביעי המפלגה הדמוקרטית, כל השנים ואף בבחירות האחרונות. במבט מבחוץ מה שמבלבל במקצת הוא שמדינות עשירות ועירוניות, וכן תעשיית התקשורת נוטים יותר לעבר דמוקרטים (בניגוד לתעשייה הפיננסית הנוטה לרפובליקאים). בישראל, מיותר לציין, הסטטיסטיקה ברורה: מצביעי הקואליציה הנוכחית עניים יותר ממצביעי האופוזיציה, ובוודאי ממצביעי האופוזיציה היהודים.
הבדל מהותי יותר נעוץ בסנטימנט הרגשי המלכד את המחנות השונים. מחנה MAGA מתגעגע לארה"ב של שנות החמישים, והפרוגרסיבים, כשמם כן הם, רואים בהתרחקות מן התקופה ההיא את צו הקִדמה. בישראל, דווקא הביביסטים מתבוננים אחורה בזעם על החברה שהייתה כאן בשנות החמישים והשישים. הסנטימנט הקפלניסטי, לעומת זאת, הוא טראמפיסטי לגמרי. אילו הם היו אמריקאים, הם היו מזמזמים שירים כמו American Pie או Sweet Home Alabama וכאן הם משתפכים: לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה. נהפוך את ישראל לגדולה שוב: יפי בלורית ותואר ישוטו בים השיבולים, בשכונות ישחקו כדורגל מנדל, צבינג’י ופושקש, אנשים יאמרו שלום, וחבר יהיה שוב חבר. היה אז כל כך טוב, עד שבאו אנשים מוזרים ומפחידים ובילבלו את היוצרות, אבל אם רק נהיה נחושים מספיק - ניתן לשחזר את תפארת העבר.
החברה הישראלית עוברת תהליכים שונים מהאמריקאית. לא ברור מי אצלנו דומה לדמוקרטים ומי לרפובליקאים. אבל גם גישת שני המחנות האנגלו-אמריקאית איננה הכרחית
ההשוואות אכן מבלבלות. החברה הישראלית עוברת תהליכים שונים מהאמריקאית. לא ברור מי אצלנו דומה לדמוקרטים ומי לרפובליקאים. אבל גם גישת שני המחנות האנגלו-אמריקאית איננה הכרחית. מחלוקות פוליטיות הן תמיד רב-ממדיות, ובישראל הדברים בולטים ביתר שאת. העמדות הפוליטיות בישראל מתמיינות על סמך מידת השאפתנות או הוותרנות בשאלות טריטוריאליות, שאלת חלוקת העושר, שאלת הסממנים היהודיים-דתיים בפרהסיה הציבורית, שאלת מידת העוצמה של אליטות מקצועיות ועוד. שיטת המשטר הישראלית איננה מכריחה את הציבור להתפצל לשני מחנות קבועים, ואיננה מכריחה כל אדם לבחור אחת משתי קבוצות שהוא האוהד שלה.
השימוש בפוליטיקה האמריקאית כמקור השראה איננו מטיב עם התפתחות הדיון הציבורי אצלנו. נתניהו איננו טראמפ, ויאיר גולן איננו AOC. מבחינות רבות החברה הישראלית בריאה יותר מהאמריקאית: היא צומחת באופן טבעי, מקיימת דיאלוג תרבותי פנימי משמעותי, כשליש מבניה (בעיקר ערבים ודתיים) מאורגנים במסגרות קהילתיות אינטנסיביות, ורבים מהאחרים מפגינים אחריות כלפי ערכים קיבוציים. גם אם החברה הישראלית נחלקת כעת לשני מחנות שהקיטוב ביניהם הולך וגובר, שיטת המשטר כאן מעודדת פריסת קשת של עמדות ואינטרסים. ניתן רק לקוות שבשוך הקרבות תתייצב המערכת הפוליטית באופן שאיננו מסתפק בקפלניסטים וביביסטים בלבד.
