זכינו לרגעים של אופטימיות, בעקבות הפגיעה ביכולת הגרעינית של איראן. אולי, מי יודע, יהיה כאן מזרח תיכון חדש. אולי הרחבת הסכמי אברהם. אולי גם הגשמת החלום הישראלי הישן, שמביע את תקוות השלום כבר דורות, של חומוס בדמשק.
אבל מהר מאוד נחתנו על קרקע המציאות. מי בדיוק שולט בישראל? אפשר להניח שלוּ הדברים היו תלויים במצביעי הליכוד, בחברי הכנסת ובשרים של הליכוד, לא היה חוק השתמטות. ואפשר להניח שלוּ הדברים היו תלויים בדתיים הלאומיים, לא הייתה התנפלות על הרמטכ"ל, מצד ראשי מפלגות הימין הקיצוני. ואפשר גם להניח שלוּ הדברים היו תלויים במשאל עם, היינו מגיעים לסיום קצת יותר מכובד של המלחמה בחמאס, כולל שחרור מלא של החטופים, ולא נגררים למלחמת התשה שהורגת עוד ועוד חיילים.
אבל זה לא קורה. ורוב החלטות הממשלה והחוקים מטעם הקואליציה – מנוגדים לעמדות רוב הציבור. אבל הטענה המרכזית של דוברי הקואליציה לכל מה שקורה עכשיו, החל מחוק ההשתמטות ועד שורת חוקי המהפכה המשטרית, היא שמדובר בדמוקרטיה. הכנסת ריבונית. ולכל חקיקה שנויה במחלוקת יש רוב. ויותר מכך, בוויכוח ההולך ומחריף בין שרים מסוימים, בראשות בצלאל סמוטריץ', לבין הרמטכ"ל, הם שולפים את סעיף 2 בחוק יסוד הצבא שקובע דבר ברור, שהיה אמור להיות מובן מאליו: "הצבא נתון למרות הממשלה". אז מיהו אייל זמיר, הם ממשיכים, שיאמר לסמוטריץ' מה צריך לעשות ומה אסור לעשות. ולא רק סמוטריץ'. גם כבוד השרה אורית סטרוק נמצאת בוויכוח נוקב עם זמיר.
אלא שיש כאן הונאה. השיטה הקואליציונית בישראל יוצרת עיוותים. היא מעניקה כוח אדיר למפלגות קצה. הקואליציה, כל קואליציה, תלויה בהן. כאשר המפלגות הללו מצליחות לכפות הסדרים, תקציבים וחוקים שיש רוב ברור בציבור שמתנגד – זו לא דמוקרטיה. זה עיוות בדמוקרטיה. זו מיעוטוקרטיה. הכל חוקי. הכל לפי דין. אבל הכל מנוגד לחוסן הלאומי ולאינטרס הלאומי.
עכשיו זה העימות בין סמוטריץ' לרמטכ"ל. עימות שהוא בעיקרו הצגה לצורכי ראווה. סמוטריץ' רוצה ממשל צבאי. "זה יעלה מאות מיליונים, זה כלום", הוא אומר. הוא רוצה שצה"ל יחלק את המזון ולא גורמים אחרים, שאחד מהם, ואולי העיקרי שבהם, הוא חמאס. זה בהחלט עניין של מדיניות, שנתון לסמכות הממשלה
עכשיו זה העימות בין סמוטריץ' לרמטכ"ל. עימות שהוא בעיקרו הצגה לצורכי ראווה. סמוטריץ' רוצה ממשל צבאי. "זה יעלה מאות מיליונים, זה כלום", הוא אומר. הוא רוצה שצה"ל יחלק את המזון ולא גורמים אחרים, שאחד מהם, ואולי העיקרי שבהם, הוא חמאס. זה בהחלט עניין של מדיניות, שנתון לסמכות הממשלה. הצבא צריך לבצע. אלא שזה לא כל כך פשוט. משום שראשית, העימות על ממשל צבאי הוא לא בין ראש הממשלה ו/או שר הביטחון ו/או הממשלה לבין הרמטכ"ל. העימות הוא בין סמוטריץ', סטרוק ובן גביר לבין הרמטכ"ל. שנית, הרמטכ"ל הוא זה שיודע שכוחות לא מפעילים בהבל פה של שר או מפלגה שזקוקים להצגת ראווה ולכותרות. כוחות מפעילים בהתאם ליכולת המבצעית. כאשר צה"ל מתנגד להפוך לממשל צבאי – הסיבות מבצעיות. ויש הרבה סיבות. אין לצה"ל כוח אדם בלתי מוגבל. הרי דווקא אלה שמעלים דרישות שמחייבות גיוס של עוד עשרות אלפי מילואימניקים הם בדיוק אלה שתומכים בחוק ההשתמטות. אבל אין גבול לחוצפה. בנוסף, ממשל צבאי מטיל את האחריות על מיליוני העזתים על צה"ל. זה אומר חיכוך אינסופי עם אוכלוסייה אולטרה-עוינת. התוצאה הוודאית היא הרג המוני, גם של חיילים.
סמוטריץ' וחבריו לדעה יכולים לדרוש עוד הרבה מאוד דברים, שכופים על צה"ל להיכנס לתחום המסוכן של פשעי מלחמה. הרמטכ"ל חייב לציית? הרי גם לוּ היו הנחיות מדיניות של הממשלה כולה - מדובר בהנחיות שיש חשש ממשי שדגל שחור מתנופף מעליהן. יש כבר שניים, נתניהו וגלנט, שחרב של צו מעצר בינלאומי מתנופפת מעל ראשיהם. האם צריך לצרף אליהם את המטכ"ל כולו? וגם כל קצין וחייל שכף רגלו דרכה על רצועת עזה? יש די והותר שונאי ישראל שכבר עסוקים ברדיפה של כל חייל ישראלי שנמצא בעולם. אין צורך להוסיף להם תחמושת.
אלה ימים של הכרעה. גורלות נחתכים בעצם הרגעים הללו בוושינגטון ובדוחא. לא רק גורל החטופים. אולי, מי יודע, גם מהלכים היסטוריים בנוגע למזרח התיכון. אנחנו זקוקים להחלטות הנכונות. הבעיה היא שיותר מדי זמן אנחנו חיים בצילו של המיעוט שמנסה לכפות על ישראל כל מה שמנוגד לאינטרסים של ישראל. גם השתמטות. גם הפקרת חטופים. גם מלחמת התשה. עכשיו הם מציבים גם את הרמטכ"ל על הכוונת. אף אחד לא עשה סקר על המחלוקת בין הימין הקיצוני לבין הרמטכ"ל. אבל אפשר להניח שהתוצאות ידועות מראש. השופרות של סמוטריץ' הפכו את רוב מפקדי צה"ל לקפלניסטים. גם הרמטכ"ל שמינתה הממשלה הנוכחית הוא אחד מהם? זמיר, בינתיים, לא נבהל. אבל בהתייחס לעובדה שהמיעוט הקיצוני שולט בנו – לרוב הישראלים יש סיבה לדאגה.
