לידה.
שמחת תורה אחת נולדנו מחדש. כבודדים, כסופר-ישראלים. לא הכינו אותנו לפני; ואחרי לא אמרו "בשעה טובה". כי לא הייתה.
לידה טראומתית. קיומית. אזעקות, תכתובות, נרצחים, לובשי פיג'מות מעבר לגבול מובלים, הם רק רצו לרקוד, יישובי קו חרבים, ידית ממ"ד, חנוכייה ששרדה, טרגדיה וגבורה, "דונט" מביידן, איפה הייתה המדינה, נפש לא נרדמת, נפש בוכייה.
ועזה. וצווי 8. מי משוגע, אני משוגע, שרים. וטורי לוחמים. מאחוריהם עם מצויד במנגל ובתהילים. כחול לבן מתנפנף ברפיח. בצידי כבישי ישראל מרכיני ראש אוחזים דגלים. "תחייכו!" דורש הלוחם במדבקה הדוממת שעל העמוד, ואנחנו מולה נשברים.
חיתים.
וחיזבאללה. ורדואן. הצפון חרב. כטב"מים וטילים לפי משוואה עקומה. אויב זחוח שלא מזהה עם שהשתנה. ביפרים. מכשירי קשר. שישיית מים מינרליים. שימורים. "משנה כיוון" בטאקי תופס עם שני משתתפים? ושוב צווי 8. שוב טורי לוחמים. כחול לבן מתנפנף במרון א-ראס. בצידי כבישי ישראל ראשים מורכנים. ודאחיה. ונסראללה, וזה שאחריו, וזה שאחרי אחריו, ומה עכשיו?
ואיראן. עוד אויב זחוח לא מזהה עם שהשתנה. מתקפה ישירה, מתקפה שנייה. שוב צווים. שוב מינרליים, ושימורים. מה אמרתם על טאקי בשני משתתפים? וטייסים. ומדענים. ונתנז. ופורדו. וטראמפ. כן, טראמפ. השמים מעלינו סגורים. יש פה מזרח תיכון שעובר שיפוצים.
והחות'ים? מאיפה באו אלה, מה רוצים? כמה זמן, לפני שהכרנו, הסתובבו ככה ברחבי היקום טעונים? משתלם להם בשביל טיל עייף שיחריבו להם נמלים? ובכלל, למי זה מרגיש כמו בתנ"ך, בקטע של היבוסים והחיתים?
דוחא.
ואנחנו, מה אנחנו הבוקר? מפולגים, מאוחדים? רבים עם אלו שבחוץ או עם כל השאר בפנים? ועדת חקירה, קואליציה, יועמ"שית, באגס באני, ראש שב"כ, בג"ץ, מפגינים, גיוס חרדים.
וחרבות ברזל. מבצע ארנון. ידי זהב. גדיד תמרים. חיצי הצפון. סדר חדש. כתר המערב. עוז וחרב. עוז וניר. מרכבות גדעון. עם כלביא. שמענו שלא נסגר עם האיראנים. איזו סיסמה היום הבא יביא?
והסכמים לרגע, אושר בפעימות. הלב פורס זרועות אל השבים מהמנהרות; שותת מול שני ג'ינג'ים בארונות. שוב סיסמת קרב, שוב מסתערים, שוב בדוחא ובוושינגטון מתכנסים, שוב בוקר חסר נשימה עם שמות לוחמים. מוזר, עדיין מקווים.
שרוולים.
שמחת תורה אחת נולדנו מחדש. כבודדים, כסופר-ישראלים. לא הכינו אותנו לפני; ואחרי לא אמרו "בשעה טובה". כי לא הייתה.
והנה, כעבור כמעט שנתיים, שחוקים, מצולקים, מפוכחים, רגישים, חשדנים, אמפתיים, עוצמתיים, נעים בין כמעט שלום לזירת מטענים, שקועים במאניה דפרסיה של ישראלים.
אין עוד עם שעבר כל כך. וחיבק כל כך. וכעס על כך. ובכה גלונים. והמתין ככה ללוחמיו ולבני עמו. ופתח לב. וכיס. והקריב. ופגש בכל כך הרבה סוגי כאבים. והתרגש, והתרסק, והתחזק. וניסה פעם אחר פעם לחזור לשגרה. ופחד. ואי-ודאות. וגעגוע. ודאגה. וגאווה
אין עוד עם שעבר כל כך. וחיבק כל כך. וכעס על כך. ובכה גלונים. והמתין ככה ללוחמיו ולבני עמו. ופתח לב. וכיס. והקריב. ופגש בכל כך הרבה סוגי כאבים. והתרגש, והתרסק, והתחזק. וניסה פעם אחר פעם לחזור לשגרה. ופחד. ואי-ודאות. וגעגוע. ודאגה. וגאווה.
הלידה שלנו מחדש מחייבת. לא רק להיות על המשמר ולהגן על הקיים אלא להעריך את האדם ואת הישראלי שבתוכנו. את החולפים מולנו ברחוב, שאולי חושבים אחרת אבל עברו כמונו.
היא מחייבת להיות רתומים לשיקום ולבניית חבלי ארץ, ובעיקר לגיבוש החברה הישראלית העדכנית, ולשיקום סט הערכים. היא מחייבת להוציא מתוכנו מנהיגות שתתמוך בכל אלה.
עוד מעט, לא עוד הרבה דמעות, נפגוש ימים אחרים. עם קשיש שרק נולד מפשיל שרוולים.
