חוט מקשר עובר בין תוכנית "העיר ההומניטרית" המתוכננת לקום בין חאן-יונס לרפיח, לבין מיזמי מנגנון הסיוע שהוקם לפני כחודשיים (GHF) וחימוש המיליציות שלכאורה אמורות להוות חלופה לחמאס, לצד האמונה באכיפת דה–רדיקליזציה על העזתים. רוב המהלכים מקודמים בדרום הרצועה, אזור שאמור להוות המנוע לשינוי הרצועה ברוח חזון טראמפ, וכולם מבוססים על ההנחה שלפיה ניתן להנדס מציאות ותודעה באמצעות שילוב בין כוח צבאי למנופים כלכליים.
בכך מתבססת עזה כבירת הפנטזיות של ישראל, שדה ניסויים שלא מפסיק להניב רעיונות מופרכים שכושלים זמן קצר אחרי השקתם, וניכר שלא מלווים בדיון מעמיק וביקורתי. העימות האינטנסיבי שבו נתונה ישראל ב–21 החודשים האחרונים משכיח את אין–ספור הרעיונות שקודמו והתפוגגו, ורק במבט לאחור מתברר ששיקפו חוסר הבנה קיצוני לגבי המציאות: החל מהאמונה שעוד כוח יביא להגמשת או אף לשבירת חמאס, או ידחק בו להכריז על כניעה, להניח את נשקו, להתפנות מעזה ולשחרר את החטופים; עבור דרך יצירת "בועות" שבהם יכונן סדר חדש; וכלה בתוכנית האלופים, שלוותה במערכה קשה נטולת הישגים דרמטיים בצפון הרצועה ערב הפסקת האש הקודמת.
כלל הפנטזיות, ובפרט האחרונות, מגלמות למעשה את זרעי הקונספציה שקרסה ב–7 באוקטובר, ובמוקדה האמונה שניתן לכופף אידיאולוגיה באמצעות כלכלה, דבר שממחיש התקדמות מועטה, אם בכלל, בהבנת הרצועה בכלל וחמאס בפרט. אותם הקברניטים שקידמו את הקונספציה ומעכבים חקירה של שורשי המחדל ממשיכים לעצב את המציאות, תוך שבמוחם נטועים שרידי הקונספציה. הדבר מביא באופן לא מפתיע לדבקות בהנחה שלפיה הבטחה למצב חומרי יותר ישכנע אנשים להגר מעזה או לעבור לעיר אוהלים, וכי אם תספק להם ארגזי מזון, תוכל לשנות את תפיסות עולמם.
בישראל, כך נראה, מתעקשים שלא ללמוד מלקחים של אחרים, אך גם לא מההיסטוריה שלנו: טיפוח הקשר עם הפלנגות, גורלו העגום של צד"ל, והאופן שבו צמח חמאס - כל אלה שיעורים רבי-חשיבות מהעבר
מדובר ברעיונות המשקפים השפעה עמוקה של צורות חשיבה שמקורן בארה"ב, בפרט אמונה רווית אופטימיות ביכולת לשנות לבבות ומוחות של אנשים מתרבויות אחרות באמצעות כסף וכפייה, והכל על בסיס היגיון מערבי - מהסוג שקרס בווייטנאם, עיראק ואפגניסטן. בישראל, כך נראה, מתעקשים שלא ללמוד מלקחים של אחרים, אך גם לא מההיסטוריה שלנו: אגודות הכפרים בשטחים, טיפוח הקשר עם הפלנגות, גורלו העגום של צד"ל, והאופן שבו צמח חמאס - כל אלה שיעורים רבי-חשיבות מהעבר, שספק אם מקבלי ההחלטות ניתחו כשהחליטו בהתלהבות ובביטחון על קידום מיזמים שונים בעזה.
ברקע ניצבת בעיית יסוד מוסווית ובלתי מדוברת דיה בשיח הישראלי בנוגע לתכלית המלחמה בעזה. לכאורה יש התמודדות בין שתי דוקטרינות, אחת הדבקה בקידום הסדרה, תוך נסיגה משטח הרצועה והותרת הכרעת חמאס כיעד לעתיד, והשנייה בהמשך העימות עד כיבוש כל הרצועה. את התזה השנייה מלווים נימוקים אסטרטגיים לכאורה שלפיהם "ערבים מורתעים רק מאיבוד שטח" או "התיישבות מונעת טרור".
ברקע נשמע הטיעון שלפיו משיחיות אינה דבר מגונה שכן "גם בן–גוריון היה משיחי". כל זאת, בלי להתחשב בעובדה שבן–גוריון אמנם ברא חזון ודבק בו, אבל השכיל להימנע מקנאות עיוורת
הגיעה העת להסיר את המסכות: התזה השנייה אינה באמת אסטרטגיה סדורה אלא מהווה בעיקרה ביטוי להשקפות עולם ולאמונה בדבר קידום הגאולה באמצעות שליטה על כל ארץ–ישראל. ברקע נשמע הטיעון שלפיו משיחיות אינה דבר מגונה שכן "גם בן–גוריון היה משיחי". כל זאת, בלי להתחשב בעובדה שבן–גוריון אמנם ברא חזון ודבק בו, אבל השכיל להימנע מקנאות עיוורת וידע למשל לעצור ב-1949 מלכבוש את כל הארץ או לספח את הרצועה, על רקע הבנתו את ההשלכות השליליות שיהיו למהלכים כאלה, ובראשן ערעור המאזן הדמוגרפי בתוך ישראל.
ספק אם רוב הציבור מצדד ביעדים אלה או בכלל מכיר אותם, בין היתר משום שהממשלה מקפידה שלא לספק הסבר מעמיק לשאלה מהן השלכות השליטה בכל הרצועה. למשל - הבטחת הקיום של שני מיליון פלסטינים רוויי עוינות באזור הרוס; מציאות ביטחונית מדגם לבנוני או עיראקי של גרילה מתמשכת שתחייב הקצאה גדולה של כוחות לאורך זמן ותלווה בנפגעים; וכן ההקרנה על היחסים עם מדינות ערב: הנורמליזציה תהפוך לחלום, וצפויה הרעה בקשרים קיימים, בפרט השלום עם מצרים.
גם אם תסתיים המערכה בעזה בהסדרה, במחיר הכבד של סיום הלחימה ונסיגה מרוב או כל הרצועה, ראוי שהוויכוח הפנים–ישראלי שהוצת במהלכה לא ייגנז אלא יוצף וילובן. הכוונה לדיון מעמיק בשאלה הפלסטינית, שמגלמת למעשה פולמוס עמוק יותר בנוגע לדיוקנה של ישראל: החל מצורתה הגיאוגרפית, עבור דרך יעדיה לעתיד, וכלה באידיאולוגיה, בתרבות ובערכים שיובילו אותה. הן הממשלה והן הציבור בישראל ברחו מהסוגיות האלה לפני 7 באוקטובר, ולבסוף אלה נפלו על ראשי כולנו באופן טרגי ומפתיע. התחוור לישראלים כי לא רק את שאלת היחסים בינם לפלסטינים הם נדרשים ללבן, אלא את הסוגיה הנוקבת והסבוכה של היחסים בינם לבין עצמם.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
