התוכנית לכינון ממשל צבאי ישיר בעזה היא אשליה שתתנפץ לרסיסים, ומזכירה בצורה עגומה את האשליות סביב כינון מציאות חדשה ושלטון נוח לישראל בלבנון ב-1982. אז, האשליות התנפצו לאורך 18 שנה מדממות - והסתיימו בנסיגה חד-צדדית.
ממשל צבאי ישיר נשמע קוסם אולי, כי לכאורה הוא יאפשר להביס את חמאס. אלא שהוא עלול דווקא להחליש את ישראל, כיוון שעלותו היא מיליארדים רבים רק באחזקת השלטון הישיר, וכמו כן יידרשו עשרות מיליארדים נוספים לשיקומה של עזה החרבה. מעבר לכך, אם לא תסתיים בהסכם מיידי הנוכחות של ישראל בעזה, אזי עלול להיחרץ גורלם של החטופים החיים והמתים.
הטענה שלפיה אם לא נביס את חמאס עד אחרון מחבליו נקבל 7 באוקטובר נוסף היא מופרכת לחלוטין. מדוע? מפני שצה"ל פירק את המסגרות הצבאיות ופגע בצורה מדהימה במנהיגות הצבאית הבכירה והבכירה פחות, בכל הרמות של הארגון. לא נשאר כמעט אפילו את מי להגלות משם. את ההישגים הצבאיים האלה יש לממש כעת באמצעות הסדר מדיני, בחסות ארה"ב, שיתחיל בדבר החשוב מכל: שחרור החטופים, בתקווה במיידי. לאחר מכן ניתן יהיה להרחיב את הבריתות האזוריות למדינות ערב, ובראשן סעודיה, וכן למדינות מוסלמיות שאינן ערביות כמו אינדונזיה.
מימוש התוכנית לריכוז פלסטינים ב"עיר הומניטרית" ימיט עלינו אסון מדיני כבד. מדינות ערב תתרחקנה מישראל, מעמדנו הבינלאומי ימשיך להישחק, ובסוף גם טראמפ יפנה את עורפו
מנגד, מימוש התוכנית לריכוז הפלסטינים ב"עיר הומניטרית" בדרום רצועת עזה ימיט עלינו אסון מדיני כבד. מדינות ערב תתרחקנה מישראל, מעמדנו הבינלאומי ימשיך להישחק, וניתן אף להעריך שבסופו של יום גם הנשיא האמריקאי טראמפ יפנה את עורפו - לאחר שלא ניתן יהיה להגיע להסכמים עם מדינות האזור, ובהתאם תיגנז תוכניתו לזכות בפרס נובל לשלום. הערך של הברית האסטרטגית תחת הדגל האמריקאי, בדמות פיקוד מרכז האמריקאי ("סנטקום"), הוכח מעל לכל ספק בעימותים עם איראן, ששיאם בהצלחה מבצעית נדירה ויוצאת דופן של צה"ל, חיל האוויר, אמ"ן והמוסד. אבל כל עוד המשטר הרצחני באיראן קיים, הוא ימשיך לחתור להשמדתה של ישראל, כצו דתי עליון - ולכן עלינו לבודד את איראן, להחליש אותה ולמנוע ממנה נשק גרעיני. ברית אזורית תסייע לכך באופן משמעותי.
מעבר לכך, ההנחה שניתן לממש את תוכנית העיר ההומניטרית ברפיח על בסיס הגליה מרצון של הפלסטינים היא אשליה מסוכנת. מדינות ערב המובילות, ובראשן מצרים, סעודיה וירדן, לא יאפשרו הגירה כפויה של הפלסטינים - כי בדעת הקהל אצלן הדבר ייחשב לבגידה. תומכי הרעיון אולי מוצאים בו היגיון טכני, אך אין זה אומר שיש לו היתכנות. העולם הערבי - ולמעשה העולם כולו - מקשיב לדמויות כמו סמוטריץ' ובן גביר מאיימות בסילוק הפלסטינים מעזה ומיהודה ושומרון, או בהשתלטות על הר הבית, ורואה בכך איום אמיתי על יציבות האזור.
חשוב לזכור: מניעת הקמתן של בריתות אזוריות עם מדינות ערב המתונות הייתה אחת ממניעיו של יחיא סינוואר לביצוע טבח 7 באוקטובר, וזו אחת ההוכחות החזקות ביותר לנחיצותן. דווקא על בסיס ההישגים הצבאיים חשוב, חשוב לייצר מציאות חדשה באזור - ואסור ששיקולי פוליטיקה פנימית יגברו על טובתה המדינית והצבאית של ישראל.
לכך יש להוסיף את המתרחש בזירה הפנימית. חוק ההשתמטות, המכונה בציניות חוק הגיוס, אסור שיתקבל לפי המתווה המוצג בתקשורת. שאיפה זו לפטור המוני לחרדים, לצד העומס על חיילי הסדיר והמילואים והערעור של יסודות הדמוקרטיה הליברלית שעליה מושתת החזון הציוני הופכים לאיום ממשי על עתידה של המדינה, כמו יוזמות לממשל צבאי בעזה ושלטון צבאי ביהודה ושומרון.
אנחנו בצומת הכרעות היסטורי, והביטוי הזה מעולם לא היה נכון יותר. נדרשת הכרעה אמיצה. האשליה שארה"ב תמיד תתייצב לצידנו עלולה לסבך אותנו ולהתגלות כשגויה. זו עת החלטה: מעשה מדיני במקום שקיעה בבוץ העזתי כפי ששקענו בבוץ הלבנוני.
