סבל רב נגרם לציבור עקב "פרשת הרפז" המפורסמת (בעיקר בשל הניסיון להבין מהי "פרשת הרפז"), אך תועלת אחת לפחות נולדה ממנה: היא מנעה מתת-אלוף (במיל') ארז וינר, זה שהתלונן בסוף השבוע על השעבוד הלאומי ל"דת החטופים", לשמש כקצין חינוך ראשי. לא שהוא לא מצא דרכים אחרות להשפיע, ולא שהזרם הקיצוני שהוא מייצג נעדר ממסדרונות הכוח המדיניים והצבאיים (להפך), אבל לפחות המינוי הסמלי סיים כמו המסמכים המסווגים שווינר הוציא ואיבד בחניון (ולכן הודח מתפקידיו במילואים): בידיים של מישהו אחר.
אולם אם כבר וינר החליט להעביר את הרגישות לחיי החטופים, שנמצאת בקונצנזוס לפי רוב הסקרים, למעמד של "דת", צריך להקשיב לו: הוא אומר במילים בוטות וחריפות את מה ששומעים בוקר, צהריים וערב בכלי התקשורת הפרו-שלטוניים, בגופי החשיבה שמככבים בהם ובחוגים החרד"ליים.
כיוון שבדרגי השטח בצבא יש לכל אלה נוכחות עמוקה, תוך הקרבה עצומה בגוף ובנפש שאי-אפשר שלא להעריך אותה, לא ניתן לומר שווינר הוא תופעת שוליים ושהטענות שלו מגיחות מהחלל הריק. די להקשיב לקצינים הבכירים בפיקוד הדרום, בין אם בגלוי או בתדרוכים, כדי לשמוע שוב ושוב הדים לאמירות של וינר בנוגע לאופי המערכה ועתידה. הוא בטח נשמע יותר כמוהם מאשר הרמטכ"ל בישיבות הקבינט, כפי שהוא מצוטט בדיווחים. הפער הזה זוכר לסיקור אפסי, כי לא נעים מדובר צה"ל, אבל לא במקרה טען לאחרונה בחדשות 13 השר בן גביר שהוא מקבל שיחות מ"מח"טים ואלופים", שאומרים לו "בן גביר, אתה צודק". אמת היא לא הצד החזק שלו, אבל כאן יש היגיון בדברים.
לכן, אם כבר נדרשים להגדרות מתחום התיאולוגיה, צריך לדבר על הדת המובילה באזורים הללו: דת ה"הכרעה". כמו דתות רבות, סוד הקסם טמון בשילוב בין מיתוג מצוין (מי לא רוצה "הכרעה" של אויב מר ואכזרי?) לבין מטרה שאין לדעת כיצד היא נראית: מות המחבל האחרון, פיצוץ המנהרה האחרונה, שליטה צבאית מלאה, שליטה אזרחית מלאה, ריקון הרצועה מכלי נשק ועוד. לכל אחד "הכרעה" משלו, כמו שלאשכנזים וספרדים יש הגדרות שונות לפרקטיקות דתיות מסוימות, אולם הזרמים השונים מאוחדים כולם תחת האמונה ב"הכרעה" ובאזהרה מפני נטישתה.
עינב שיףבהתאם, אין מכשול ריאליסטי או אינטלקטואלי שעומד בפני המאמינים והמאמינות: נניח, למשל, שה"הכרעה" חשובה מגורל החטופים החיים. עמדה קשה לעיכול, בלתי מוסרית עבור ציבורים רבים, אבל היא קיימת ובנימוקים מסוימים גם לגיטימית. ועדיין, כדי להגיע ל"הכרעה" - שכאמור אין הסכמה כיצד היא נראית - יש להתגבר על שלל מכשולים: היקפי ההרוגים בצה"ל, המחסור בלוחמים (בדת ה"הכרעה" מאמינים שלא כל המגזרים צריכים לתרום להשגתה), השחיקה האדירה בכל המערכים, נטל כלכלי עצום וככל כנראה גט כריתות למשפחת העמים (שם פחות מתחברים לרעיונות כמו "עיר הומניטרית"), שפירושם בידוד מדיני, סנקציות כלכליות ותביעות בהאג. במצב כזה אולי תהיה "הכרעה", רק לא ברור מי ישמש בתפקיד המוכרע.
וממש כמו בדתות, בכל התקלות אשמים הכופרים: הייעוץ המשפטי הפרוגרסיבי (לכן עזה נראית כמו מגרש חניה), הרמטכ"ל הצמחוני ("עת הזמיר" הסתיימה עוד לפני שהחלה), התקשורת המחלישה (קראו על כך בטור מס' 5,312,678 של קלמן ליבסקינד בנושא) וכמובן "דת החטופים" ותומכיה, שהם כולם שטחיים ופופוליסטיים. עבדי עבדים. עבדי ה"הכרעה"? הם לעולם חופשיים.
