כל לוחם מכיר את זה. בין ההכנות לפעילות, לפעמים במהלכה, מגיע רגע שבו הזמן עוצר מלכת. אלו שניות זהב שבהן חייל סדיר או מילואימניק בוחרים לכתוב את מי שהם, את מה שיישאר אחריהם אם יקרה הנורא מכל. מי שחווה את זה, לא באמת קיבל הדרכה לניסוח "המכתב האחרון". לא ממש מלמדים לוחמים איך להיפרד. עושים המון ניווטים, ירי, הסוואה, פק"לים – אבל אף אחד לא מנחה אותך איך להתכונן למצב שבו לא תשוב מהקרב.
אמנם לא מדברים על זה יותר מדי, אבל גם להכין את הקרקע לפרידה צריך - אז כותבים. באותם רגעים, שבהם רק המילים ואתה נוכחים, מתקיים מפגש אינטימי בין התקווה, הפחד והאמת. המדים הטקטיים מפנים את מקומם לחשבון נפש. כזה שבכל מקום אחר בעולם עושים בדרך כלל על ערש דווי, בעשורים המתקדמים לחיים. לטקס האישי הזה מתווספת הידיעה שהטקסט לא תמיד יישאר פרטי: אנשים יצטטו ממנו, יחרטו אותו בכניסה ליחידותיהם, יקעקעו ממנו על גופם. רק בישראל צוואה רוחנית פרטית יכולה לקבל נופך לאומי.
כשהציבור נחשף לתוכן הזה הלב נקרע. הנשמה נחצית. כי כשהאישי נהפך פומבי, זה לא רק סימן שלוחם נפל. זו עדות לכך שמאחורי הווסט הקרמי ניצב בן אדם. לא דמות מיתית שעוצבה בידי מספר סיפורים, אלא מי שעד לאחרונה היה חלק מהחיים עצמם, למד איתך בתיכון או חלק איתך סיבוס בעבודה. ועכשיו? עכשיו הוא מבטא אתוס של עם.
מכתב הפרידה של סרן רעי בירן ז"ל, שחשפה זוגתו אביה, הוא מסוג הטקסטים האלו בדיוק. המילים שכתב המחישו למדינה שלמה שאותו יפה תואר לא רק היה לוחם דגול, אלא גם נשמה בעולם. עם תקוות, רגשות, וחלומות. ומאז אותה השבת – היו לנו המון רגעי תובנה כואבים שכאלה. כך היה גם עם שגיא עידן ועם שחר פרידמן ועם שי ארווס ועם בן זוסמן ועם עוד רבים וטובים שמילותיהם האחרונות לימדו אותנו לא רק על שיוכם הצבאי או נסיבות נפילתם. הן הראו שמעבר להיותם גיבורים במדים, הם היו בני אדם עם מעגל אוהבים ושריטות ובדיחות פנימיות, ועם עתיד שנגדע. אנשים עם תכלית משל עצמם, שהעשייה הצבאית הייתה אולי משמעותית בחייהם, אבל לא הדבר היחיד שהגדיר אותם.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיוזו תובנה חשובה. כי מעבר לאנושיות שבה, היא מזכירה שעולמם הפנימי של אותם לוחמים צריך להדהד לא רק בסיקור הטרגדיות או טקסי זיכרון. היא צריכה לנכוח גם בחדרים שבהם נקבע עתיד הדור שלהם. משך השירות שלו, כיצד יתמרן, מי יישא איתו בנטל והדרך שבה אנחנו מוקירים אותו – כל אלו צריכים לגלם את ההבנה שבחזית נמצאים לוחמים נועזים, אבל גם אזרחים שעתידם לוט בערפל ואסור שיילקחו כמובן מאליו. לוחמים שזוכים לשרת את המדינה - אלא שגם היא, בפעולותיה, צריכה לשרת אותם. חובה להיות ראויים להם, במותם ובחייהם.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר "11 יום בעזה"
