יאיר לפיד איננו גזען ואיננו כהניסט. קיתונות השנאה ששוטפים אותו משמאל מאז שהחליט להצביע בעד הדחתו של איימן עודה מהכנסת חוצים כל גבול – גם את גבול הטעם הטוב וגם את גבול האמת. ההחלטה שלו מעידה על שתי תכונות אחרות, לא פחות מצערות: הוא פחדן, והוא פראייר. פחדנות היא חולשה שלא הולמת אדם במעמד של ראש אופוזיציה; פראייריות היא חולשה שפוליטיקאי מנוסה לא יכול להרשות לעצמו.
1 צפייה בגלריה
דברים שלפיד יכול היה לומר: "אני אצביע נגד סילוקו כדי להגן גם עלייך, טלי גוטליב"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
סביר להניח שלא יימצאו בסוף 90 ח"כים שיצביעו בעד הדחת עודה. המציעים, אנשי הכת הכהניסטית בתוך סיעת הליכוד, לא התכוונו להצליח עד כדי כך. המטרה הייתה לאסוף לעצמם לייקים ברשת, לפורר את האופוזיציה ולהביך את בג"ץ, אם וכאשר התעלול שלהם יגיע לבג"ץ. שתיים משלוש המטרות הושגו בהצלחה.
ביום שישי פירסם לפיד ב"הארץ" מאמר שמנסה להסביר את מניעיו. הוא כותב מוכשר, בעל עט קל וסגנון קולח. ספק אם את המאמר הזה יכלול באחד מספריו הבאים. להגנתו הוא מגייס את המידתיות. "הכל קיצוני, מוגזם ונחרץ בלא עוררין", הוא מתלונן. "כולם מסתובבים עם פתק מאלוהים שרק הם צודקים".
לא ייאמן. אפשר לקרוא להדחה של חבר כנסת בגלל פוסט לא חכם שכתב בכל מיני שמות, אפשר אפילו לשבח ולהתהלל, אבל אי-אפשר לקרוא לזה מעשה מידתי. לא במקרה קבע המחוקק שנדרשת הצבעה של 90 ח"כים לפחות כדי להדיח חבר כנסת מהתפקיד שאליו נבחר כחוק. לפיד צודק: המידתיות מתה. היא מתה כשאנשים שמנפנפים במידתיות כתעודת הכשר עושים מעשה בלתי מידתי בעליל.
למה הוא עושה את זה? "אני תומך בהדחתו של עודה בגלל סדרת התבטאויות בלתי נסלחות – ובראשן ההשוואה בין החטופים הישראלים למחבלים, והאמירה 'עזה תנצח' בשעה שישראל נלחמת בארגון טרור רצחני", כתב.
אכן, אמירה מקוממת, דוחה, אבל היא רק טיפה בים של אמירות מקוממות של חברי כנסת, שהעדפות האלגוריתם ברשת החברתית העבירו אותם על דעתם. בתקן שלפיד מתיימר לאמץ לפחות שליש מחברי הכנסת המכהנים היו צריכים לקבל צו גירוש מהמשכן, כולל התומכים הקולניים ביותר בהדחתו של עודה.
גירושו של עודה הוא הפרומו
לא, לפיד לא עיוור: הוא יודע שעודה והפוסטים שלו לא מעניינים את קצה הרגל של הכהניסטים בכנסת. חזון הביטול שלהם לא נעצר באדם אחד, בדעה אחת או אפילו במגזר אחד. גירושו של עודה הוא הפרומו. המטרה היא להראות את הדרך החוצה לכל מי שלא בא להם טוב בעין.
ההחלטה של לפיד להצביע איתם מלמדת שהוא פוחד מהם: הוא פוחד להפסיד את המנדטים של הימין הרך שבין כה וכה ילכו לבנט; הוא פוחד לא להיראות פטריוט, לאבד לגיטימיות, לרדת עוד מול נתניהו ובנט בסקרי התמיכה בראש ממשלה. כמוהו כגנץ. אני מצטער לומר זאת, אבל מול כל מה שקורה כאן - במלחמה בעזה, בהפיכה המשטרית, אין מנוס מלומר גם זאת: ה"מידתיות" היא מפלטו האחרון של הפחדן.
לפיד יכל לומר:"הפוסט של עודה נתעב בעיניי, אבל לא פחות נתעב הקמפיין הכהניסטי לסילוקו מהכנסת. אני אצביע נגד סילוקו כדי להגן גם עלייך, טלי גוטליב, גם עליך, בוארון, גם עליך, ואטורי"
הוא יכול היה לנהוג אחרת. הנה טיוטה לנאום שלפיד לא יעז לנאום: "הפוסט של עודה נתעב בעיניי, אבל לא פחות נתעב הקמפיין הכהניסטי לסילוקו מהכנסת. אני אצביע נגד סילוקו כדי להגן גם עלייך, טלי גוטליב, גם עליך, בוארון, גם עליך, ואטורי. גם אם אתם לא מכבדים את מעמדכם - אני מכבד אותו. אני אצביע נגד סילוקו כדי להגן על הדמוקרטיה מהחזון המטורף שלכם".
זה מה שלפיד יכול היה לומר. השמיים לא היו נופלים, והוא היה סוחף אחריו את כל חברי האופוזיציה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיועכשיו לעניין הפראייר: החברה הישראלית מקוטבת פוליטית. הפילוג נותר בעינו למרות המלחמה, ועכשיו, לאחר קרוב לשנתיים, גם בגלל הימשכותה. בתקופות כאלה הקולות זורמים אל מי שמדבר באופן נחרץ וברור. אופוזיציה היא אופוזיציה; רל"ב (רק לא ביבי) הוא רל"ב. רק שני מנהיגי מפלגות באופוזיציה מדברים באופן נחרץ וברור: אביגדור ליברמן ויאיר גולן. תומכי הגרסה הימנית של רל"ב ילכו לליברמן או לבנט; תומכי הגרסה השמאלית ילכו לגולן. לפיד, גנץ ומפלגותיהם עלולים להיות החדשות של אתמול, האורחים שמסרבים ללכת הביתה.
המשגה ההיסטורי הוא היחס של הפוליטיקאים במרכז-שמאל לחברה הערבית. איימן עודה הוא נייר הלקמוס. יותר מכל פוליטיקאי אחר, לבד אולי ממנצור עבאס, הוא חתר להשתלבות של החברה הערבית במערכת, כולל הצטרפות לקואליציה. הוא אמר בעניין הזה דברים אמיצים שקוממו עליו את מפלגתו. גנץ ולפיד דחו אותו בזלזול, ביהירות. הם השלו את עצמם – ועדיין משלים – שיוכלו להיבחר לראשות הממשלה בלי תמיכת ח"כים ערבים, בלי הצבעה המונית של הבוחרים הערבים. הכת הכהניסטית לא יכולה הייתה לחלום על שותפים טובים יותר.
