קוראים לזה היום שאחרי. ועד שלא תונח על השולחן תוכנית ליום שאחרי, סלע קיומנו יחליף שמות. זה יהיה ציר נצרים, ואחר כך פילדלפי ועכשיו ציר מורג, או מרחב מורג, ובין לבין ישוב ויגיח הפרימטר, עם האחוזים לאורך ולרוחב. הממשלה תציג מפות, ואחרי המפות תהיינה מה שהיום מגדירים מפות משופרות, ואם, איכשהו, תבצבץ איזו הבנה ותתגבש הסכמה מסוימת יתחיל עניין האסירים, בלי דם על הידיים, עם דם על הידיים, וכמה דם על הידיים. וכל זה במסע הארוך, המעיק כבר מעל שנה וחצי על מדינה שלמה. טוב, לא מדינה שלמה, אבל לפי הסקרים כ-80 אחוז מהמדינה – שסוחט ומתיש עד דק את משפחות החטופים, עם כל דיוני הקבינט המצומצם, המורחב, ישיבות שרים, פגישות ליליות עם סמוטריץ’, שיחות יומיות עם בן גביר. כי כשאין תוכנית אחת ישרה וסדורה, יש אלף מהלכים עקומים במקומה.
את התוכנית הראשונה, למעשה, הניח נתניהו עצמו לפני שנה וארבעה חודשים. בגדול, מה שנאמר שם זה שישראל תשמור על חופש פעולה, ללא הגבלת זמן, במטרה למנוע את התחדשות הטרור וסיכול איומים מעזה. מרחב האבטחה, נכתב שם, קודם שסלעי קיומנו הפכו לסלעי קיומנו, יתקיים כל עוד קיים בו צורך ביטחוני. כן יתקיים סגר דרומי, בשיתוף פעולה עם המצרים ובחסות ארצות-הברית, כדי לסגור את פתחי ההברחה בעל ובתת-הקרקע, וכך נבטיח שפירוז הרצועה יישמר. הניהול האזרחי יעבור לידיים מקומיות, גורמים שנתניהו הגדיר אז שהם בעלי ניסיון ניהולי, שאינם קשורים לתומכי הטרור. שם מכובס, אמר אז גדי איזנקוט, עדיין שותף לקואליציה, חבר בכיר בקבינט המצומצם, למה שאחרים הגדירו כראשי החמולות ברצועה, שבבוטות היה מי שהגדיר כראשי משפחות פשע מקומיות.
הקמת העיר ההומנטירית היא רעיון מעוות, חסר כל בסיס, עם אפס סיכויי היתכנות, כפי שניסחו גורמים ביטחוניים אחרים
זמן קצר אחרי שנתניהו הניח את ההצעה שלו, שמיד אחר כך גם התנער ממנה, בסוף מארס 2024, חצי שנה לאחר 7 באוקטובר, כשבאוויר עוד עמדה התקווה שסיום המלחמה קרוב, הניח איזנקוט תוכנית משלו. ההצעה של איזנקוט, אם לקצר, הדגישה את המחויבות לקידום עסקת החטופים, והשבתם בדחיפות עליונה. לפיה תוקם קואליציה אמריקאית-ישראלית-ערבית שבמסגרתה תשמר ישראל אחריות ביטחונית ברצועה, ואת האחריות להתנהלות האזרחית יקבלו המדינות הסוניות הגדולות, בהן מצרים וסעודיה. תהליכי השיקום ייעשו במקביל ובהתניה לתהליכים של דה-רדיקליזציה של מוסדות הדת והחינוך.
"ההצעה ההזויה והמנותקת להקמת העיר ההומניטרית"
"התוכנית הזו הייתה רלוונטית אז", אומר היום איזנקוט, "והיא רלוונטית שבעתיים היום, נוכח האלטרנטיבות, בראשן ההצעה ההזויה והמנותקת להקמת העיר ההומניטרית, שתסבך את ישראל לשנים רבות ושהיא חלק ממשחקי נתניהו מול הצמד סמוטריץ’ את בן גביר". רעיון מעוות, חסר כל בסיס, עם אפס סיכויי היתכנות, כפי שניסחו גורמים ביטחוניים אחרים. כרוניקה של אסון ידוע מראש, משאבה בלתי נגמרת של תקציבים שיוטו לטובת פרויקט מופרך בשעה שצה"ל לא מקבל את מה שדרוש לו לחידוש מלאים שהתרוקנו ושיקום יכולותיו.
וכך חזר הריטואל המוכר והלא-אהוב לשחק תפקיד מרכזי על במת חיינו ומה שהתחיל עם הבטחות שפוזרו לכל עבר עם יציאת ראש הממשלה, רעייתו והילד גם לארצות-הברית, עד שהתאיינו עם שובו, וכל זאת בדרך לרמיסת הסיכוי לגבש הצעה מתכללת שתגדיר ותמצב את היום שאחרי.
אריאלה רינגל הופמןאז נכון, המשא ומתן בדוחא נמשך, הצוותים שנשלחו מהארץ עדיין שם. יש שיחות, אומרים לנו, ישראל מציירת מפות חדשות ועל מרחב מורג, כמה מאות מטרים לשם או לכאן, לא ילכו לרב. רק שמי שהיטיב לתמצת את הסיטואציה היה אילן דלאל, אביו של החטוף גיא גלבוע דלאל, שסיפר כמה גדולה הייתה האופטימיות ערב הנסיעה לוושינגטון בקרב המשפחות שיצאו לשם, ואיך התבדו. "חזרנו לארץ בתחושה קשה", אמר אתמול. אף שהם חיים כבר שנתיים עם חור בלב, חרף היותם למודי ניסיון, "היינו כמעט בטוחים שאנחנו חוזרים עם עסקה. נסענו לוושינגטון עם הרגשה טובה, חזרנו עם הרגשה מזופתת".
