לא בלב קל אני קורא להפיל ממשלה נבחרת בישראל, אבל אירועי הימים האחרונים הביאו אותי למסקנה אחת ויחידה, מסקנה שמעולם לא הגעתי אליה בכל חיי – את ענייני מדינת ישראל מנהלת כיום ממשלה לא שפויה.
ממשלה שפויה לא הייתה מקדמת הפיכה משפטית בעיצומה של מלחמה בשבע זירות, שצריך לקבל בה החלטות בענייני חיים ומוות ולא הייתה משסעת כך את העם, זורעת בו שנאה ופוגעת במוטיבציה של המגזרים הנלחמים והנושאים בנטל.
ממשלה שפויה לא הייתה מעלה על דעתה לקדם חוק הפוטר מגיוס 80 אלף צעירים כשירים ואף מתמרצת אותם שלא להתגייס בהטבות שהם מקבלים על חשבון משלם המסים. וזאת בשעה שהצבא משווע לעוד 10,000 משרתים כדי לשמר את ההישגים הביטחוניים שכבר הגענו אליהם ולמנוע הידרדרות למלחמה חדשה בעוד זמן קצר.
ממשלה שפויה לא הייתה פורמת את המרקם החברתי שלנו, לא הייתה הורסת את ה"מדינה יהודית ודמוקרטית" שנלחמנו ועודנו נלחמים עליה.
המיקוד בבנימין נתניהו כשורש כל הרעות אינו נכון. זו הממשלה כולה, על כל חבריה. אני פוחד מהם. אני פשוט פוחד מהם. את הניתוח של הגורמים והמניעים לכך שהממשלה שלנו עלתה על נתיב “מצעד האיוולת” ופועלת בניגוד לאינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלנו ובניגוד להיגיון הישר אני משאיר למומחים טובים ומנוסים ממני בפוליטיקה הישראלית ולנפשות המפעילות אותה, אבל נראה שהעיוות המחשבתי וליקוי המאורות שלקתה בו הממשלה הזאת מוליך אותנו לרעיונות שהולכים ונעשים מוזרים, מזיקים ומסוכנים יותר ויותר.
"מה זה עיר הומניטרית?"
למשל "העיר ההומניטרית" שנתניהו וסמוטריץ' דורשים מהצבא להקים בין ציר מורג לציר פילדלפי. על פי התכנון שכבר קיים בצה"ל, לא מדובר במחנה ריכוז חלילה, ובטח שלא מחנה השמדה, כפי שטוענים גורמים מסוימים בשמאל הישראלי ובעקבותיהם גם חלק מהתקשורת הבינלאומית. הכוונה היא להקים מחנה פליטים ענק שישראל תצטרך לבזבז מיליארדים כדי להקים אותו ואת תשתיות המים, הביוב ושירותי התברואה ובתי החולים שנחוצים למאות אלפים בהתחלה ולמיליון פלסטינים בסיומו של התהליך.
אבל מעבר לזמן שיהיה נחוץ כדי להקים את מחנות הפליטים האלו והמשאבים שיושקעו בהם, לא ברור איזו מטרה צבאית ואיזה אינטרס ישראלי תשרת "העיר ההומניטרית" הזאת.
שר הביטחון כ"ץ וראש הממשלה נתניהו חושבים שריכוז האוכלוסייה הפלסטינית קרוב לגבול עם מצרים יקרב את ההגירה של תושבים אלה מרצועת עזה. סמוטריץ' מקווה שכך יתפנו עבורו ועבור דניאלה וייס שטחים להתנחלות מחודשת בחבל הפלישתים, אבל זו הזיה גמורה מפני שאין אף מדינה מערבית שמוכנה לקבל עשרות אלפי פליטים מעזה, שלא לדבר על מאות אלפים.
לפחות חצי מהעזתים מוכנים להגר מהרצועה, אבל הם יעשו זאת רק למדינות מערביות ששם ישתפר מצבם ולא למדינות שאולי יהיו מוכנות לקלוט אותם באפריקה ובאסיה, ששם מצבם האישי רק יחמיר.
גם הרעיון שהקמת עיר מסוגרת בדרום הרצועה תפריד את האוכלוסייה מחמאס איננו אפשרי ליישום ומנותק מהמציאות. כמו שקרה בשטח ההומניטרי במואסי ובאזורים אחרים בעזה, אנשי חמאס ללא נשק יעברו עם משפחותיהם לעיר ההומניטרית מדרום לציר מורג ושם ינהלו קרבות רחוב עם אנשי החמולות שכבר מרדו בהם, שגם הם יבואו לעיר ההומניטרית כדי לקבל מזון.
חוסר יעילות
ה"נקזים" ששב"כ יקים כדי לסנן את אנשי חמאס וגא"פ מקרב הנכנסים לעיר ההומניטרית הוכיחו כבר את חוסר יעילותם כשתושבי צפון הרצועה נסו על נפשם למואסי, וביניהם אנשי חמאס, וגם כשאותם אנשים הורשו לחזור לצפון הרצועה והחברה האמריקאית ניסתה גם היא להפריד בין הטרוריסטים לבין האזרחים הלא מעורבים ונכשלה.
אנחנו כאזרחים חייבים להכיר בכך שכל עוד הממשלה הזאת נמצאת בשלטון, רעיונות מסוג זה יגרמו לבזבוז משאבים ולקורבנות בנפש בקרבנו. ברור לגמרי מה הממשלה הזאת צריכה לעשות כדי שמדינת ישראל תשמר בידה את מה שכבר השיגה, ותימנע מהמשך הקזת דם ומשאבים שהתועלת השולית שלה פחתה בצורה דרמטית בימים אלה.
אילו הייתה לנו ממשלה רציונלית ופרגמטית, ראש הממשלה ושריה היו מבינים ומפנימים שבמלחמה הזאת כבר ניצחנו כמעט בכל הזירות, חוץ אולי מתימן.
ראש הממשלה, שרואה את עצמו כמגן האולטימטיבי של העם היהודי לדורותיו לא מוכן להודות בכך, אבל גם בעזה נותר רק מעט מאוד ממה שאפשר לקחת מחמאס באמצעות פעולות של צה"ל. חמאס אמנם לא הוכרע, אבל הוא הובס. הוא לא הוכרע למרות שרוב יכולותיו הצבאיות, כולל המנהרות, כבר נלקחו ממנו אבל יש לו עדיין רצון לעמוד על רגליו ולנהל מלחמת גרילה באמצעות חוליות קטנות.
נתניהו רואה באיסלאם הרדיקלי את האויב האולטימטיבי שצריך להעלים אותו מהשטח כליל באמצעות השמדתו הפיזית או סילוקו לאזורים אחרים. כל עוד חמאס נמצא 800 מטר משדרות, הוא מהווה סכנה. נתניהו לא טועה, אבל העלות-תועלת של ניצחון צבאי מוחלט שהוא מנסה להשיג עלולה להפוך ניצחון כזה לניצחון פירוס שאמר "עוד ניצחון כזה ואבדנו".
מה עושים בעזה
בכל מלחמה, בין אם מדובר במלחמה בצבאות טרור או בצבאות מדיניים, הרגל המסיימת חייבת להיות מדינית וכך גם צריך להיות במלחמת 7 באוקטובר בכל שבע הזירות שלה. בלבנון ובסוריה אנחנו כבר נמצאים בתהליך המעבר לשלב המדיני, כך גם באיראן – אף כי שם זה ייקח יותר זמן. בעזה חייבים לעשות שני דברים בסדר הבא:
דבר ראשון, להחזיר את החטופים. את כולם. רק אז יוכל צה"ל, אם לא תהיה הפסקת אש קבועה, לפעול ביעילות נגד שלושה-ארבעה מרכזי הכובד התת-קרקעיים האחרונים שנותרו לחמאס בעזה. כל עוד בידי חמאס נמצא אפילו חטוף אחד, צה"ל לא יוכל להשלים את המשימה אפילו לשיטתם של נתניהו וסמוטריץ' שהאידיאולוגיה של שניהם קרובה יותר ממה שגלוי לעין.
אין לנו ברירה, רק כך, כמו שנאמר בתפילה, "נעביר ממשלת זדון מהארץ" ונסיים את "מצעד האיוולת", לפני שהממשלה הזו תסב נזקים חמורים יותר, אולי בלתי הפיכים, לביטחון ולמרקם החברתי שלנו
שחרור החטופים גם יסיים את הוויכוח ההרסני בישראל, שגם הוא משסע את החברה וזורע בתוכה שנאה. הדבר השני הוא שבמקביל לשחרור החטופים צריך לעצב ביחד עם ארה"ב, עם מדינות האזור ועם הרשות הפלסטינית ממשל חדש בעזה. כן, נתניהו וסמוטריץ' חייבים לאפשר לרשות הפלסטינית להיות חלק מהיום שאחרי ברצועה, אחרת נצטרך לבחור בין סומליזציה של הרצועה לממשל צבאי ישראלי שידרוש מאיתנו את המשאבים וכוחות הנפש שאין לנו.
על ישראל לעמוד במשא ומתן על היום שאחרי ברצועה על שני עקרונות חשובים: האחד, ישראל תהיה האחראית הבלעדית והאחרונה לביטחונה ולביטחון אזרחיה. העיקרון השני, צה"ל יוכל לקיים הגנה קדמית בשטח הרצועה. וכל עוד לא יוסכמו שני עקרונות אלו, ישראל רשאית להתעקש שלא תהיה הפסקת אש קבועה. ישראל גם צריכה לסייע לארה"ב ולממשל טראמפ להגיע להסכם בעניין הגרעין והטילים עם איראן. זה אפשרי, אבל ייקח זמן.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאזו התמצית של מה שצריכה לעשות ממשלה בישראל, שהאינטרסים הביטחוניים והלאומיים שלנו מוצבים לנגד עיניה. אבל אם הממשלה הזאת לא תעלה בתוך שבועות ספורים על מסלול רציונלי שישרת אותנו, האזרחים, לא תהיה ברירה: כולנו ניאלץ להירתם למאמץ להפיל אותה באמצעות שביתה כללית ללא תאריך סיום במשק, שתלווה ביציאה המונית לרחובות. אין לנו ברירה, רק כך, כמו שנאמר בתפילה, "נעביר ממשלת זדון מהארץ" ונסיים את "מצעד האיוולת", לפני שהממשלה הזו תסב נזקים חמורים יותר, אולי בלתי הפיכים, לביטחון ולמרקם החברתי שלנו.
