"בלי עצמאות שיפוטית ובלי שומרי סף – הדמוקרטיה אינה אלא קליפה ריקה", קבע אחד השופטים הנודעים בתולדותינו, משה לנדוי, שנודע בעמדותיו המאוזנות ובמחויבותו לעצמאות הרשות השופטת. בכהונתו כנשיא החמישי של ביהמ"ש העליון, לנדוי חיזק את מעמד בתי המשפט כגורם מפקח על הרשות המבצעת ואת עליונות שלטון החוק. ברוח זו, שמה של ישראל הצעירה יצא למרחקים כניאון של חירויות, דבר שהניח יסודות איתנים לצמחיתה של כלכלה משגשגת, ביצר את ביטחונה וצימח חברה ליברלית ומגוונת.
אך ההתרפקות על היסודות המפוארים שאיפשרו צמיחה של דמוקרטיה תוססת איננה מספקת עוד. זוהי אזעקת אמת: הדמוקרטיה הישראלית נתונה תחת מתקפה משולבת, חריפה וחסרת תקדים בידי ממשלת נתניהו השישית, שכל תכליתה הרס המרקם השלטוני, שנבנה כאן בעמל רב, עקב בצד אגודל ובמחשבה רבה, תוך שילוב מגבלות ואיזונים. ממשלה, שזוועות 7 באוקטובר לא עוצרות אותה מלקדם את ההפיכה המשטרית, על אף פגיעתה הקשה בחוסן ובביטחון הלאומי, בכלכלה ובחברה. הקואליציה רק מחשבת מסלול מחדש: לא עוד הפיכה משטרית "מלמעלה למטה", אלא "מלמטה למעלה" – במקום חקיקה שעוררה מחאה ציבורית נרחבת, המיקוד עבר לשינוי כללי המשחק תוך כדי משחק: פגיעה אנושה במעמד ביהמ"ש העליון, שחיקת סדרי מינהל תקין והחלשת שומרי הסף.
זהו מבחן שיכריע אם ישראל תישאר מדינת חוק, או תיסוג לעבר מודל של תיאוקרטיה-אתנוקרטית תוך ריחוק הולך ומעמיק מעקרונות המשפט האוניברסליי
בין הצעדים ההרסניים המקודמים, שיש בהם כדי לשנות את מושכלות היסוד: עריכת "שימוע" להדחת היועמ"ש לממשלה (הצפוי להיפסל); ביטול הכפפת היועמ"שים במשרדי הממשלה למשרד המשפטים ולמעשה לדין; ביטול הוועדה למינויים בכירים (ועדת גרוניס); ביטול עצמאות מח"ש; "חוק פוליטיזציית הבכירים בשירות הציבורי" באופן המחזק את "דרישת הנאמנות" על פני הנאמנות לציבור; ועוד.
אפילו הורדה בדרגה
בין מבול ההצעות האוטוקרטיות, בולטת גם היוזמה ל"שלילת זכויות והורדה בדרגה" של בכירי מערכת הביטחון המתנגדים לממשלה ("חוק גולן"). ביוזמתה הביזארית-משהו, הקואליציה חותרת לא רק תחת עקרונות חופש הביטוי והזכות להפגין, אלא גם תחת מערכת בתי הדין הצבאיים, שבלעדיותה לדון בסוגיות מעין אלה חיונית לשמירת חופש הפעולה של צה"ל. כנראה הציפייה האלמנטרית, שלפיה נבחרי הציבור ידעו לשקלל מורכבויות הכרוכות בהצעה מעין זו – מוגזמת בעת הזו.
ישראל ניצבת בעיצומה של "הסערה המושלמת" המאיימת על יסודות הדמוקרטיה, נוכח שורת יוזמות דרמטיות, מרביתן קיצוניות ומופרכות, המובלות בשנים האחרונות מתוך כוונה לחולל שינוי משטרי. ניסיונות לפגוע בעצמאות מערכת המשפט, לרסק את מעמד שומרי הסף, לרכז סמכויות בידי הרשות המבצעת ולפגוע בזכויות מיעוט, מצטרפים יחד למגמה מדאיגה המעמידה את הדמוקרטיה על תנאי, במקרה הטוב. המדובר במקבץ חריג ומסוכן של יוזמות שכל אחת מהן לבדה ובוודאי כולן יחדיו מערערות את האיזונים והבלמים במעשה המרכבה של הדמוקרטיה הישראלית. התכנסות מגמות אלה לא מותירה מקום לספק: זהו מבחן חסר תקדים, שיכריע אם ישראל תישאר מדינת חוק, או תיסוג לעבר מודל של תיאוקרטיה-אתנוקרטית, שתשלב בין זהות אתנית ורעיונית לבין הכפפה גוברת של מוסדות המדינה לתכתיבים אידיאולוגיים-דתיים, תוך ריחוק הולך ומעמיק מעקרונות המשפט האוניברסליים והמערביים כאחד.
אבי כאלוצילום: אלוני מוראלה מהווים איום פנימי וחיצוני כאחד על זהות המדינה, באופן המעורר מחשבות נוגות על אמירתה של נשיאת ביהמ"ש העליון (בדימוס), אסתר חיות, ולפיה "שום מבצר לא ייפול", עם אישורו של בג"ץ כהונת ראש ממשלה נאשם בפלילים (הקונספציה, מסתבר, חונה לא רק במגרשים ביטחוניים ומודיעיניים). בהיעדר מחאה ציבורית מחודשת נגד ההפיכה המשטרית, מתחדדת השאלה הקיומית: האם ישראל צועדת לסיום דרכה כמדינה יהודית-דמוקרטית ליברלית, בהתאם לחזון האבות המייסדים – או שמא היא גולשת לעבר משטר אוטוקרטי-משיחי חשוך? ברוח מאורעות חורבן בית ראשון ושני, מסלול כזה עלול להוביל לאסון היסטורי ולפירוק המפעל הציוני.
