ההסבר הנפוץ והקל ביותר להתנהלות ראש הממשלה במלחמת חרבות ברזל המורחבת בכלל, ובשנה האחרונה בפרט, הוא כניעתו לשני שותפיו הקואליציוניים, השרים בן גביר וסמוטריץ'. נתניהו הוצג לאחרונה במאמר מייגע ומסורבל ב"ניו יורק טיימס", כמי ששם את שימור ממשלתו בראש סדר עדיפויותיו, לפני שחרור החטופים ואף לפני טובת המדינה. ברגעים קריטיים הוא נכנע לסחיטה של שני השרים הקיצוניים ונוקט צעדים, או נמנע מלנקוט אותם, בהתאם לאולטימטום שהם מציבים. נתניהו מאריך, מרחיב ומעמיק לשווא את מלחמות ישראל כדי להישאר ראש הממשלה (ולהופיע בבית המשפט במעמד שכזה במלחמה).
ההסבר הזה, המציג את נתניהו כפוליטיקאי מפוחד ונגרר, לא מחייב התמודדות עם עמדות ודעות; די באמירה כוללנית המאשימה אותו ב"מלחמת הישרדות פוליטית ואישית" כדי לפסול את מעשיו. אך משיחות עם מקורביו לשעבר – והם לא מעטים – עולה תמונה מרוכבת יותר. תמונה של פוליטיקאי שאינו רק אנוכי אלא גם – ולעיתים בעיקר – אידיאולוג.
כראש הממשלה, הם מעידים, הוא הוביל ומוביל את המלחמה בדרך שהוא מאמין בה ולמטרות שהוא מאמין בהן. ההחלטות הקריטיות היו שלו, היעדים וסדרי העדיפות היו שלו, גם בסוגיית החטופים. איומי בן גביר וסמוטריץ' שימשו לו מסך עשן שמאחוריו הסתיר את תפיסותיו. כעת, כשעל הפרק סיום המלחמה ונסיגה מהרצועה, נתניהו שם על השולחן את תוכניתו ל"יום שאחרי" ומסתבר שיש לו כזאת. בלשון קצת מטאפורית ניתן לומר שהוא רוצה למחוק את "חרפת ההתנתקות" של שרון מרצועת עזה ב-2005, מבלי להקים בה התנחלויות מחדש. וחשוב לא פחות, בלי לאפשר את החזרת השליטה האזרחית בעזה לרשות הפלסטינית, שהוכרה בעבר גם על ידי ממשלתו כריבון ברצועה. זאת לצד דרישה לכניעת חמאס, פירוקו מנשקו, הנפת דגל לבן על ידי שאריות הנהגתו והגלייתה. דרישות שאינן מענה לאיומי פרישה של שותפה לקואליציה אלא משקפות אסטרטגיה לאומית של נתניהו עצמו, בתקווה לא כמוסה שהעזתים יבינו את הרמז ומתוך אומללות, אבל והרס יתחילו להגר מהשטח.
מכאן שהפער הרעיוני-תפיסתי בין נתניהו לבין סמוטריץ' ה"משיחי" צר מאוד, וברוב המחלוקות הוא מילולי בלבד. עם חלק גדול מהשקפת העולם של שר האוצר והשר לביטחון לאומי נתניהו מזדהה יותר ויותר. לשלושתם חזון משותף של ישראל השולטת צבאית ברצועה ושולטת אזרחית בחלק משמעותי (בין 40% ל-60%) ממנה ומאוכלוסייתה.
סבר פלוצקרעמדותיו האימפריאליות של נתניהו לא מתיישבות עם הגישה של ארה"ב והקהילייה הבינלאומיות, ולא עם הקריאה של 80% מהישראלים לממשלתם לסיים בהקדם את המלחמה ולהביא בכך לשחרור כל החטופים ולהחזרת הנופלים. לעולם (להוציא אולי את החות'ים בתימן) ברור שצה"ל מיגר את חמאס, ולכן אומרים עכשיו בקול גדול אזרחי ישראל – לא צריך להיות אכפת לנו ששרידיו ינפחו את החזה מנוקב הכדורים שלהם וידברו על "ניצחון". שידברו; לנו צריך להיות אכפת לסיים במהרה את הסיוט של מלחמת עזה.
סמוטריץ', בן גביר ותומכיהם יכולים להתעלם מהלך רוח ציבורי סוחף המנוגד לעמדותיהם, הם מנהיגי מפלגות קטנות. נתניהו כראש הממשלה לא יכול ולא יוכל להתעלם מדעת קהל כה מסיבית ולעומתית נגדו, גם אם יתעקש שהסקרים "מהונדסים" (איך בדיוק "מהנדסים" סקר?). הוא עדיין גם פוליטיקאי אופורטוניסט ולא רק אידיאולוג הנעול על תפיסות משיחיות. למזלם של החטופים, החיילים הלוחמים, העזתים הבלתי מעורבים ושל כולנו – הוא עדיין לחיץ.
