מחוץ למה שהיה ביתה של דורון שטיינברכר בכפר עזה מבצבצים שני פרחים ורודים. במבט ראשון, הגיוני: קרני שמש אדיבות של יולי, צל במידה נכונה, בריזה נעימה של בוקר. במבט שני אין שום דבר טבעי בשני הפרחים האלה, שצומחים באין מפריע בתוך פיסת גיהינום עלי אדמות.
מסביבם אדמה חרוכה. בטון מפורר. שברי קיר שחושפים יסודות של מבנים שפעם החזיקו חיים. טוסטר שרוף. ערימת בגדים שממתינים לקיפול. כפכף בודד בין קוצים. חלון ממ״ד מחורר קליעים. מאחד החורים מבצבצת שממית. הטבע לא עומד מלכת, אבל הזמן במתחם מגורי הצעירים של כפר עזה עצר ב-7 באוקטובר 2023. שקט מקפיא עצמות עוטף את מה שהיה פעם המקום הכי רועש בקיבוץ, מזכיר שכאן גרו בכיף, עד שנטבחו, או נחטפו, או נהרגו מאש כוחותינו. מפנה מקום רק לצלילי המלחמה שמעבר לגדר, שם עדיין נמקים חטופים ישראלים. וליד שני פרחים ורודים שצומחים כאילו הכול כרגיל, עומדת אישה צעירה שלמדה על בשרה מחדש מושגים כמו זמן, אימה, ציפייה, אכזבה, עסקת חטופים.
דורון הייתה 471 ימים בשבי חמאס. לפני חצי שנה שוחררה יחד עם רומי גונן ואמילי דמארי. עכשיו היא כאן, על הריסות חייה הקודמים, כדי לדבר.
״כשאני כאן בדירה אני נזכרת פתאום ברעש החלון כשפתחו אותו המחבלים. ׳פק׳״, היא משחזרת כשאנחנו עומדות בדירתה, שעדיין מלאה בחפצים. קורנפלקס במטבח, קופסת אבקת חלבון, כלים במתקן הייבוש. חולצת פאייטים על משענת הכיסא מרמזת שאולי ב-8 באוקטובר תכננה לצאת למסיבה, כיאה לאישה בתחילת שנות ה-30 לחייה.
״ידעתי שהמחבלים מתקרבים והסתתרתי מתחת למיטה. ואז, תוך כדי שאני מדברת עם אמא, אני שומעת שהם בדלת, צועקים ׳איפתח אל-באב׳. אני אומרת לאמא שלי ׳הם פה׳ ואז אני שומעת את ה׳פק׳ של החלון, ואני מבינה שהם נכנסו. מתחת למיטה שמתי שני סלי כביסה על הראש כדי שלא יראו את השיער שלי. מחבל נכנס לחדר השינה, מסתובב ואומר לחבר שלו ׳אין פה אף אחד׳. הם יוצאים - ואז חוזרים, מבינים שחייב להיות פה מישהו כי מישהו השעין את המקרר על הדלת. הם ירו על המיטה. זה פיספס לי את הראש. ואז הם מרימים את המזרן וקולטים שאני למטה. אני מרימה ידיים ולוקחים אותי ארבעה מחבלים החוצה. הם תפסו אותי מהיד. רצו להלביש לי את הדבר הוורוד הזה שכאן, על מתלה הייבוש. הם לא הסתדרו איתו, ושלפתי פונצ׳ו שהיה לי מדרום אמריקה. ואז הם העלו אותי על מדף ויצאנו דרך החלון. תראי, הנה מפתחות הרכב שלי. הם לא לקחו אותו אפילו, הם רק חירבו אותו. מישהו שם היה מאוד עצבני על הרכב״.
כל החפצים שלך נשארו כאן.
״הכול נשאר, מוצרי חשמל, הכול פה. יש לי מעיל שתלוי פה, הוצאתי ממנו שלושה קליעים. גם מהבגדים שהביאו לי לכפר המכביה (המלון שאליו הגיעה דורון אחרי החזרה מהשבי, ר״א) הוצאתי קליעים. את פותחת בגד ויוצא ממנו קליע״.
כמה זמן אחרי שחזרת מהשבי חזרת לפה?
״פחות מחודש. רציתי לבוא לפני, אבל אמרו לי שאני צריכה לחכות עם זה. ואז שמעתי שמתחילים לשפץ את הקיבוץ ולשנות דברים, ורציתי לבוא לפני שלא אוכל לראות בעיניים שלי איך הדברים נראים. כשיצאתי מהבית הכל היה רגיל כי נחטפתי בין הראשונים, אז להיכנס ולראות שזה ככה זו הזיה. עצוב לי שהבית שלי נראה ככה, עצוב לי שהשכונה הזאת נראית ככה. הכול יבש פה, את רואה עוד קליעים בין השיחים, הכול מדבר. בין הדירות הדשא היה ירוק. עכשיו זה נראה כמו מקום נטוש. והקלות שבה זה קרה, לקח לי יותר זמן לחזור הביתה מאשר לצאת לעזה. לצאת לעזה לקח שלוש דקות״.
זה מרגיש בית באיזשהו אופן?
״לא. גם אם הקיבוץ היה חוזר לפה, אני לא חושבת שאני הייתי יכולה, אני לא מרגישה כאן בטוחה. וזה עצוב, השכונה הזאת הייתה הדבר הכי שמח בעולם, תני לחבר׳ה רק סיבה למסיבה. הייתי חוזרת מהעבודה, רואה אותם מבריגים נורות למעלה ויודעת שהנה, הקרנבל מתחיל. גרתי בשכונה הזו עשר שנים, היא הייתה הכי בית, הכי פסטורלית, ותראי איך היא נראית עכשיו. לראות את הבתים של כולם ככה, עד שגלי וזיוי (ברמן, חברי הקיבוץ שעדיין חטופים וחבריה של דורון, ר״א) לא יחזרו לא יתחילו בכלל לחשוב מה לעשות איתם. ואת רואה את הדירות של גלי וזיוי, ואת אומרת די! הם פה! אני מסתכלת קדימה (לעזה) והם פה! גלי וזיוי עדיין שם, כל החטופים עדיין שם. זה מתסכל בצורות הכי קשות שיש״.
מה את מבינה כשהמחבלים מובילים אותך החוצה?
״אני מבינה שאני נחטפת לעזה ושהלוואי שלא ירצחו אותי. אני מנסה להתנגד כדי לעכב את הזמן, שיבוא מישהו, אבל לא היה מי שיבוא״.
מה את רואה ברגעים האלה של החטיפה?
״ראיתי כמה גופות של מחבלים. הגדר כאן הייתה פתוחה, לדעתי הורידו אותה עם שופל. ושיירות של אנשים מעזה. ברכבים, ברגל, סוחבים גופות שלהם בתכריכים. באים והולכים, הכול פתוח. וכל הזמן יש טילים שלהם ואנחנו מסתתרים פה בעצים. וכולם (המחבלים) מסתובבים במדי צה"ל. בשלב מסוים הם מכניסים אותי מהר לטויוטה שלהם, אני באמצע, אחד מכל צד, שניים מקדימה. עושים איתי סלפי של ׳הצלחנו׳. ובדרך לעזה אני פשוט עושה סוויץ’ במוח, מכבה את עצמי ואומרת טוב, אין לך כבר מה לעשות עם זה. לא משנה מה, רק תחיי, רק תשרדי. שיעשו מה שהם רוצים, כמה שהם רוצים, ואמרתי אוקיי, העיקר שאני אשרוד, רק לחיות, זה הדבר היחיד שהיה לי בראש״.
״בדרך לעזה אני פשוט עושה סוויץ’ במוח, מכבה את עצמי ואומרת טוב, אין לך כבר מה לעשות עם זה. לא משנה מה, רק תחיי, רק תשרדי. שיעשו מה שהם רוצים, כמה שהם רוצים, ואמרתי אוקיי, העיקר שאני אשרוד, רק לחיות, זה הדבר היחיד שהיה לי בראש״
בצד הדרך חבורת אנשים עוברים עם מדריכה. שומעים ממנה את סיפור המקום באנגלית. כמה מוזר להיות נוכחת בבית שהפך לאנדרטה, בסיפור שהוא לאומי אבל גם אישי. סיפור שעדיין מתרחש בעוד כבר מדברים עליו בלשון עבר. ״בדיוק כשהיינו בתוך הבית, אמרתי איזו פאדיחה. איך אנשים מסתובבים בתוך הפרטיות שלי, כל התחתונים שלי וכל הדברים שלי זרוקים שם על הרצפה ואנשים הולכים בזה. אני הכי בן אדם של פרטיות, ופתאום כולם בתוך הפרטיות שלי. אבל בסדר. אם זה משאיר את הסיפור של החטופים בתודעה, אז שייכנסו לי גם עשר פעמים. ויתרתי על הפרטיות ב-7 באוקטובר. הרבה מהיום הזה אני לא זוכרת ובגלל זה גם נורא רציתי לבוא לפה כשחזרתי, כי אמרתי - אני רוצה לדעת מה הסיפור שלי ולקחת עליו בעלות.
״אגב, אלה האופניים שלי״, היא אומרת ומצביעה על אופניים מאובקים שנשענים על גזע עץ. ״הם ניסו לקחת אותם לעזה ולא הצליחו כי אין בהם אוויר״.
לא תיקחי אותם איתך?
״לא. נקנה כבר אופניים חדשים״.
לשקם חיים זה עניין מורכב בהרבה מלקנות אופניים. אצל שטיינברכר כרגע הם בהשהיה. חצי שנה עברה מאז חזרה הביתה, אבל הכל אחרת. הבית לא אותו בית. הקירות כרגע בקיבוץ שפיים, לשם עברה קהילת כפר עזה אחרי הטבח. קיבלו קרוואנים קטנים מול הים. לא ברור איך הים נראה כש-64 חברים וחברות מהקיבוץ כבר לא יכולים לראות אותו. נרצחו במתקפה הרצחנית. כששניים מחבריה עדיין חטופים במנהרות. היא לובשת חולצה של גלי וזיו עם הכיתוב Bring Them Home. על בית החזה מדבקה עם מספר הימים שעברו מאז היום הנורא ההוא, מאז שהם בשבי. על הצוואר שרשרת עם סמל החטופים, וגם דסקית לזכר יותם חיים, השכן ממול שנחטף, ברח מהשבי ונהרג בשוגג מאש כוחותינו, יחד עם חבר אחר מהבית ליד, אלון שמריז, ועם החטוף סאמר א-טלאלקה. על היד צמיד עם חרוזים המרכיבים את המילה survivor. ״חברה שלי הביאה לי את הצמיד הזה, הביאו לה אותו ואמרו לה ׳תשמרי אותו עד שדורון תחזור׳״.
את מרגישה שורדת?
״לא, אני לא יכולה לשמוע את המילה הזאת. לא זו ולא ׳גיבורה׳. אני לא יכולה לשמוע את זה״.
למה?
״כי לא התגברתי על שום דבר, לא ניצחתי שום דבר, חייתי. ובמקרה אני חזרתי הביתה. כי אני נולדתי אישה. וגלי וזיוי נחטפו בדיוק מאותה שכונה שלי, מאותו קיבוץ שלי, אבל אני חזרתי והם לא״.
אין רגע שאת אומרת לעצמך: שרדתי את הדבר הכי מזעזע בעולם, גיבורה?
״לא״.
את חושבת שאולי בעתיד תרגישי ככה כלפי עצמך?
״אולי כשזה באמת ייגמר. כולם מדברים על הפוסט-טראומה. אי-אפשר לדבר על שום פוסט של שום טראומה, כי אנחנו עדיין בטראומה״.
את ישנה בלילה?
״עם עזרה״.
יש סיוטים?
״כמעט ולא״.
מתי את קמה?
״אני בן אדם של בוקר, אז אני קמה ועושה אימון. ספורט היה חלק בלתי נפרד ממני. אם המחבלים היו מחכים חצי שעה ב-7 באוקטובר הם היו תופסים אותי רצה בשדות. ערימת הבגדים כבר הייתה מוכנה, תכננתי לצאת לרוץ. אז אני מתאמנת, ופעמיים בשבוע אני נוסעת לשיבא לפיזיותרפיה, בין היתר בשביל לצאת מהבית״.
כי אחרת את לא יוצאת?
״לא. אני שוכבת על הספה ורואה טלוויזיה, אבל לא באמת מרוכזת. כשרק חזרתי הייתי רואה רק תחקירים, יוטיוב, כל הכתבות על 7 באוקטובר, דברים שהיו על כפר עזה, שורדים שחזרו, זה מה שראיתי. כל יום ראיתי כתבה אחרת. ואז אמרתי, אוקיי, בואי ננסה משהו אחר, אבל לא הצלחתי. פעם מאוד אהבתי סדרות מתח, סדרות משטרה, לא מסוגלת. הייתי אוהבת לשבת לראות סרטי אימה עם בעלה של אחת החברות הכי טובות שלי מכפר עזה. אני לא מצליחה היום. שׂמה ‘הקרדשיאנס’, הדבר הכי מטומטם וצהוב שיש. זה הדבר היחיד שהמוח שלי יכול להכיל״.
עכשיו את יכולה לפגוש את מי שאת רוצה. את רק צריכה להגיד את השם.
״וגם זה מוזר. שואלים, ׳את רוצה שיבואו לשיר לך?׳ למה שיבואו לשיר לי? מי אני? אני לא מבינה את זה, אנשים ניגשים אליי ברחוב, מבקשים סלפי. למה שתרצה להצטלם איתי?״.
את מסכימה לסלפי?
״אני אומרת שאני מאוד מעריכה את האהבה ומודה עליה אבל שאני מעדיפה שלא. לא יצאתי מתוכנית ריאליטי, אני לא אושיית רשת, אני לא בטיקטוק, אני לא בחרתי את זה, זה נכפה עליי, ואם הייתם שואלים אותי הייתי צוללת חזרה לאנונימיות ממנה באתי. אבל אני לא יכולה כי אני צריכה להיות בפרונט בשביל שיקשיבו למה שיש לי להגיד. זה הכי לא אני, אבל אני מבינה שזה מה שצריך לעשות״.
״שואלים, ׳את רוצה שיבואו לשיר לך?׳ למה שיבואו לשיר לי? מי אני? אני לא מבינה את זה, אנשים ניגשים אליי ברחוב, מבקשים סלפי. למה שתרצה להצטלם איתי?״
את מצליחה להרגיש שאת באיזשהו תהליך של שיקום?
״אין שיקום. איבדתי חברים ב-7 באוקטובר. איבדתי חברי ילדות וחברים שאני מאוד אוהבת מהקהילה. השכונה שממנה נחטפתי מרוסקת, הקיבוץ שממנו נחטפתי שבור. האזור שממנו נחטפתי שבור. חברים שלי עדיין שם. איך שיקום? שיקום צריך להגיע אחרי סוף של משהו, אבל אין סוף. לאיזו מציאות אשתקם? לאיזה עתיד? בשביל מה אשקם את עצמי? בשביל לחיות את הלופ הזה כל הזמן עוד פעם? לכן כן חשוב לי להיות בשביל הקהילה שלי, ואני מגיעה לעצרות בקשתות (העצרות הנערכות בצומת הקשתות בשער הנגב למען החטופים, ר”א), כל שבת במקום שהכי קרוב לגלי וזיוי, בעצרת של הבית שלי, של האנשים שלקחו להם הכל וכל שבת באים לגבול לדרוש את האהובים שלהם חזרה”.
את מרגישה שיש איזו ציפייה ממך לשמוח כי ניצלת, חזרת?
״כן. כשאני פוגשת אנשים ברחוב נגיד. שואלים אותי ׳מה איתך?׳ כשלא בא לי להתעסק בזה אני אומרת שבסדר, אבל כשבאמת שואלים אותי, כשאומרים לי ׳באמת, מה איתך?׳ אז אני עונה שאין לי תשובה עכשיו. יש את דורון של עד 6 באוקטובר ויש את דורון של אחרי 7 באוקטובר״.
״אין שיקום. איבדתי חברים ב-7 באוקטובר, חברי ילדות וחברים שאני מאוד אוהבת מהקהילה. השכונה שממנה נחטפתי מרוסקת, הקיבוץ שממנו נחטפתי שבור. האזור שממנו נחטפתי שבור. חברים שלי עדיין שם. איך שיקום? שיקום צריך להגיע אחרי סוף של משהו, אבל אין סוף״
ומי זו דורון של אחרי 7 באוקטובר?
״אוף, קשה. חסומה רגשית. לא נהנית מהדברים. לא מסמר המסיבה, מה שנקרא. ובעיקר חסרת סבלנות, אין לי כוח. את כל יום קמה לזה. ואני גם באמת אומרת, אז למה חזרתי. מילא הייתי אומרת שאני חוזרת ואני מחזירה אותם הביתה. אבל הם לא פה. הגעתי לבית הלבן, לטופ של הטופ, והם לא פה. מה עוד אני יכולה לעשות? חוץ מפיזית ללכת ולמשוך אותם מעזה, מה אני יכולה לעשות?״
מה היה במפגש עם טראמפ?
״הוא שאל שאלות וסיפרנו, וזו גם הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי את הסיפור שלי. והוא באמת הקשיב, ואמרתי הנה. ואז אני קמה ביום של יום ההולדת שלי לחזרה של הלחימה. עכשיו, אני לא חסידה גדולה של יום הולדת, אני שונאת ימי הולדת. גם לא חגגתי יום הולדת, ציינתי יום הולדת. אני כבר לא חוגגת שום דבר, אני מציינת דברים מאז 7 באוקטובר. אין מה לחגוג. בפסח האחרון אמרתי שאלך לקנות משהו ללבוש בחג. הלכתי על שחור. לא יכולתי ללכת למחלקה הלבנה״.
איך את מרגישה כלפי החזרה לשגרה של הציבור הישראלי? יש הופעות, יש מסיבות, אנשים מתעדים את החופשות באינסטגרם. מה זה מעורר בך?
״אני מבינה שזה צורך של אנשים, ויכול להיות שמי ש-7 באוקטובר לא נגע בו יותר קל לו לעשות את זה. ועזבי את זה ש-7 באוקטובר נגע לכולנו. אבל זה קשה, כי זה הפחד הכי גדול בשבי - שילמדו לחיות לצד זה, שישכחו אותנו שם״.
חשבת ששכחו אותך?
״אני מבחינתי חשבתי שהמשפחה שלי המשיכה הלאה. אמרתי, בטח אמא כבר עובדת, אחותי עובדת. די, כמה אפשר? רואים שאני לא חוזרת, אז צריך להמשיך עם החיים. קיוויתי שהם המשיכו עם החיים, שאבא ילך למשחקי כדורגל, ירכב על אופניים, ושאמא תמשיך להתאמן ותלך לעבוד, עזבו אותי, אל תשקעו, אני לא חוזרת, תמשיכו הלאה״.
אז אני מניחה שכשראית שיש הפגנות זה עודד אותך.
״כן. זה מעודד שהאנשים האלה לא שכחו. אבל כשחזרתי עשו לי סיבוב לילי בכיכר, ראיתי שהפאבים פתוחים והכול רגיל, אז החיים ממשיכים״.
זה צובט?
״קצת. כי אני מקווה שהם לא חושבים ששכחו אותם. את יודעת, בכיכר החטופים היו שלטים של פרסומות מאחורה שראינו מהשבי. הבנתי שיש בארץ שגרה. כששמענו קצת רדיו שמענו שיש הופעות. אמרנו, יש הופעות? זה מעליב״.
״חשבתי שהמשפחה שלי המשיכה הלאה. די, כמה אפשר? רואים שאני לא חוזרת, אז צריך להמשיך עם החיים. קיוויתי שהם המשיכו, שאבא ילך למשחקי כדורגל, ירכב על אופניים, ושאמא תמשיך להתאמן ותלך לעבוד, עזבו אותי, אל תשקעו, אני לא חוזרת, תמשיכו הלאה״
מישהו מהממשלה ביקש לפגוש אותך?
״לא. אבל גם מה זה יעזור? אם היית אומרת לי שלפגוש את א', ב', ג' יחזיר אותם הביתה עכשיו הייתי פותחת את הפצעים הכי מוגלתיים שלי ושמה אותם על השולחן, רק כדי שיבינו ויחזירו אותם הביתה, אבל זה לא יעזור, לא סתם נסעתי עד טראמפ״.
יש לך תקווה שהם יחזרו?
״אני חייבת. שם בשבי לא הייתה לי תקווה, ובסוף חזרתי, אז אני חייבת. לא יכולה להיות מציאות שבה הם לא חוזרים. תכף זה שנתיים. זה לא הגיוני הדבר הזה, הם צריכים לחזור, מגיע להם לחזור, למשפחות מגיע את הסגירה הזאת. מגיע להם לחזור ולשקם את עצמם. אני יצאתי אחרי 471 יום. כבר עברו כמעט 200 יום מאז שחזרתי והחטופים עדיין שם. זה הזוי בעיניי. הם צריכים להיות עכשיו בבית, לשבת על הספה במזגן, להיות עם אמא, באיזה עולם אנחנו חיים שזה עדיין ממשיך? אני לא יכולה להכיל את זה. כשאני שומעת כל מיני אמירות בא לי לתלוש את השערות. מה, אתם לא שומעים אותנו?! אנחנו צועקים, אנחנו היינו שם, אנחנו אומרים לכם מה קורה. למה אף אחד לא מקשיב?״
המתנגדים לעסקה טוענים שאם ישחררו את המחבלים 7 באוקטובר יקרה שוב.
״אין בעיה. בואו נוציא אותם קודם ואז נתעסק בכל מה שצריך להתעסק. אין מטרה יותר חשובה מלהחזיר אותם. אנחנו תרבות ודת שמקדשות את החיים. צריך להחזיר אותם קודם הביתה. תעשה מה שאתה חושב לנכון, באמת. אבל בואו נחזיר אותם קודם. מה הם אשמים? מה אנחנו אשמים?״
יש כעס?
״כן. קודם כל יש לי כעס על הכול, ואחרי זה יש לי כעס על האנשים שהיו יכולים להחזיר אותי לפני ולא החזירו אותי. ושהיו אנשים שהיו יכולים להיות איתנו פה והם לא. ובאמת שהזמן שם אוזל. כל הזמן יש דיבור על רשימות, אבל מה שלא מבינים זה שהרשימה שרלוונטית עכשיו, לדקה זו, לא בהכרח רלוונטית לדקה הבאה. מי מבטיח לנו שמי שהיום ברשימה של החיים יהיה חי מחר?"
וכפי שסיפרת, הלכת לכיכר החטופים.
״בהתחלה הלכתי לכיכר כי אמרתי שזה המקום שצריך להיות בו, ורציתי לחזק את המשפחות. אבל ככל שהזמן עובר לפעמים לא נעים לי, כי יכול להיות שזו תזכורת לזה שהם עדיין שם. לפעמים הם רואים אותי עם אמא ולא נעים לי, בא לי שגם הם יחבקו את המשפחות שלהם, ואולי אני תזכורת מרה לזה שההורים שלהם עדיין שם״.
את מרגישה שאת טריגר?
״כן״.
זה הרבה לשאת על הכתפיים.
״זה לסחוב על הגב ועל הלב ועל הראש. את כאילו הולכת עם תיק. אני לנצח אלך עם תיק, כן? לנצח יהיה לי פאוץ' של שבי, לכל החיים. אבל אני גם הולכת עם איזו מוצ'ילה ענקית על הגב, של כל האנשים שעדיין שם. בא לי שזה ייגמר כבר. אנשים באמת לא מבינים שאנחנו לא יכולים לעשות כלום. אני לא מסוגלת. לפני 7 באוקטובר הייתי אחות וטרינרית, עבדתי שישה ימים בשבוע. הייתי כל הזמן או בעבודה או באימונים. לא טיילתי, לא לקחתי חופשים, ופתאום עכשיו אני יכולה לעשות מה שאני רוצה. יש לי את הזמן, אבל איך אפשר? איזה פרצוף יש לי לעשות את זה כשהם שם? מה הייתי חושבת אם זו הייתי אני שם, במקומם? רק אחרי שכולם יחזרו הביתה אוכל לנסות לעשות משהו עם החיים שלי. לחשוב על העתיד. ברור שבא לי לטרוף את העולם, אבל אני לא יכולה. כרגע אני חיה בתוך הדבר הזה״.
מדי פעם היא זורקת הערה ומחייכת. אחותה, ימית, שממשיכה לשמור עליה גם כשהיא חופשייה, מספרת בחיוך שבגלגול העיניים הראשון היא הבינה ש״זו דודו שלנו״.
״זה לסחוב על הגב ועל הלב ועל הראש. אני לנצח אלך עם תיק, כן? לנצח יהיה לי פאוץ' של שבי, לכל החיים. אבל אני גם הולכת עם איזו מוצ'ילה ענקית על הגב, של כל האנשים שעדיין שם. בא לי שזה ייגמר כבר. אנשים באמת לא מבינים שאנחנו לא יכולים לעשות כלום״
בשעה 10:36 בשבת הארורה ההיא דורון בדרך לעזה. מוקפת גברים, נשקים, לבד. אפשר לנשל אישה מתכשיטיה, מבגדיה ומחירותה, אבל אי-אפשר לקחת ממנה את זהותה. את האופי החזק של קיבוצניקית בלתי מתפשרת, ששורד גם מנהרות חשוכות. ״חודשיים אחרי החטיפה נחשפנו לתמונות שלנו, פיזרו פליירים בעזה עם התמונות של כולנו. אמרתי, ׳מה זו התמונה המזעזעת הזאת?׳ זה גם כזה לא אני, עם האודם האדום והאיפור וחולצת סטרפלס. כשראיתי את ההפגנות ראיתי את התמונה ואמרתי ׳מה, הם נורמליים?! זה עוד יותר גרוע, תמונה מ-2016 מדרום אמריקה, ועם חצ׳קון!׳״
בכל זאת רגע של אנושיות, של נשיות.
״שמעי, את גם שוכחת את עצמך בדבר הזה. מקלחת פעם בחודש. שכחתי שיש לי קעקועים. התקלחתי ונזכרתי שיש לי קעקועים״.
מה ידעת על המציאות בחוץ?
״כשנחטפתי לא ידעתי מה קרה עם המשפחה שלי, מבחינתי הם נרצחו ב-7 באוקטובר. כי אני וההורים שלי גרים ממש קרוב האחד לשני. ואני זוכרת שיצא לי לראות איזשהו משהו בטלוויזיה, ואז ראיתי את ימית, אז הבנתי שימית חיה ואת ההורים שלי לא ראיתי. ידעתי שהיו אצלם מחבלים ולא ראיתי אותם ואני מבחינתי אין לי הורים, ואם אין לי הורים, אז בשביל מה אני צריכה לחזור? ואז הייתה כתבה בטלוויזיה וראיתי את אמא שלי. והיא אמרה לי ׳תילחמי, תהיי חזקה, אנחנו עושים את הכל בשביל שתחזרי הביתה. אל תוותרי׳. וברגע הזה אמרתי, טוב. זה היה אחרי שלושה חודשים. לפני זה ויתרתי. אמרתי מה שיקרה יקרה, אני אחיה - אני אחיה, אני לא אחיה - אני לא אחיה. אבל אם אמא אומרת לי כזה דבר, איך לא אילחם בשבילה? בדיעבד יצאתי וראיתי את כל מה שהם עשו, אחותי והחברות ואח שלי, ואיפה הם לא היו בעולם ומה הם לא עשו ועם מי הם לא דיברו״.
9 צפייה בגלריה
“בשבי אמרתי - איך לא אלחם בשביל אמא שלי?” עם הוריה סימונה ורוני, זמן קצר אחרי חזרתה מהשבי
(צילום: זיו קורן)
כמה את מבינה שם את גודל האסון?
״ידעתי, כי אמרו לנו בהתחלה שיש כמות גדולה של חטופים, אבל אמרתי, אוקיי. היה גלעד שליט אחד והחזירו אותו, ואנחנו מאות, מישהו חייב להחזיר אותנו. יש פה משפחות, יש פה ילדים, יש פה נשים, נשים בשבי זה מקלחת בחודש, אנחנו מגיעות עם כל מה שזה אומר להיות אישה. וזה קשה. ואת חיה בחיים של גברים, מוקפת גברים״.
את הימים הראשונים בשבי העבירה בבית. אחר כך ירדה למנהרות. פגשה שם את התצפיתניות קרינה ארייב ודניאלה גלבוע. כשקרינה הייתה פצועה ומדממת, דורון טיפלה בה. ״זה חיבור שאנשים לא יבינו לעולם״, היא מודה, ״את מוצאת את עצמך בסיטואציות שבחיים לא היית בהן, פתאום אין לך ברירה״.
אמרת קודם שבשבי לא הייתה לך תקווה.
״הייתי בטוחה שאני לא חוזרת״.
איך שורדים ככה?
״מה זאת אומרת? לא בשבילי, אלא בשביל אלה שהיו איתי והיו צריכות אותי ובשביל המשפחה שלי. כי אם הם נלחמים בשבילי, מי אני שאסיים את חיי? הם נלחמים בשביל שבסוף יבואו ויגידו להם ׳מצטערים, דורון סיימה את חייה׳?״
זו מחשבה שעולה שם?
״מההתחלה. כי את אומרת, אוקיי, הייתי שבוע, שבועיים, חודש, הנה עסקה כמעט, הייתי אמורה לחזור ביום האחרון של העסקה הראשונה, כבר באו בבוקר, אמרו לי ׳דורון, את הולכת הביתה, תכיני את עצמך׳. ואז אמרו לי ׳יש איזה עניין, זה עד מחר׳. ואז חזרו ללחימה ומאותו רגע התנפצה התקווה. היו עוד כמה פעמים שהיה איזה דיבור וראיתי התרחשויות שגרמו לי להרגיש שיש איזה משהו. אבל אחרי כל ציפייה כזו הנחיתה מרסקת, הנפש שלי לא יכולה יותר לשאת את הדבר הזה. פשוט אמרתי שאם זה היה אמור לקרות, זה כבר היה קורה, אם מישהו היה רוצה שאני אחזור הביתה, כבר הייתי חוזרת הביתה. הנה, חנוכה, חג הניסים, יהיה איזה נס. אבל לא. הנה פסח, חג החירות, לא יחזירו אותנו? לא. טוב, יום זיכרון ראשון, אין מצב שאנחנו נישאר כאן. ולא. שנה ל-7 באוקטובר, לא חוזרות. ואז את מבינה שזה לא יקרה. הייתה לי אפס אמונה שאני חוזרת הביתה״.
אבל אז, איך מעבירים את היום-יום?
״אני מבינה שזה החיים שלך עכשיו. את קמה והולכת לישון. עוד דקה, עוד שעה, הנה כבר מחר. גם ביום של השחרור הלכתי לישון, ובשעתיים שישנתי עד שבאו להעיר אותי, חלמתי שאני לא חוזרת הביתה. הרבה מהחלומות שלי היו שאני חוזרת הביתה לכפר עזה ואני לא באמת חוזרת, באתי לביקור ואז אני צריכה לחזור לשבי, או שאני מטיילת בכפר עזה אבל אסור שיידעו שאני מטיילת בכפר עזה, כי אני עדיין טכנית בשבי״.
תת-המודע כבר השלים עם זה שאלה החיים.
״ממש ככה. חלמתי שמשחררים אותי אבל ברגע האחרון אומרים לי ׳דורון, אין לך מקום על ההסעה׳. וכשהעירו אותי אחרי שעתיים ואמרו לי ׳את הולכת הביתה׳ אמרתי שעד שאני לא פיזית ברכב של הצלב האדום, אני לא מאמינה לזה״.
היום, כשאת מסתכלת על תמונות השחרור שלך, מה את מרגישה?
״אני יודעת מה דורון ההיא מרגישה. ויצאתי עם הסוודר הוורוד הזה, שגרם לי להיות מאוד מזוהה עם ורוד, ושמעי, אין לי פריט אחד ורוד בארון. קיבלתי לשיבא מלא דברים בוורוד. כי גם בסרטון החטיפה אני בוורוד, גם ביציאה אני בוורוד, מותגתי עם הצמה והוורוד. אגב, אחרי שיצאתי לקח לי המון זמן לעשות צמה. לא הייתי מוכנה לעשות צמה בהתחלה. כי זה נורא שלח אותי לשם״.
9 צפייה בגלריה
ביום השחרור מהשבי, מוקפת במחבלי חמאס. שוחררה ביחד עם רומי גונן ואמילי דמארי
(צילום: רויטרס)
ובסרטון שפורסם אחרי צאתך שקורא להשבת החטופים, כבר הסתפרת. הרגשתי שזה ממקום של חוזק, שאת רוצה להשיל ממך את הדבר הזה.
״זה היה בדיוק זה. כל כך הייתי מזוהה עם הבלונד, ׳החטופה הבלונדינית עם הוורוד׳. וגם יצאתי עם הפנים למטה בין כל המחבלים, וכולם יוצאים בכזה היי ואני בבכי וכבר התחילו לבנות לי איזשהו סיפור של ׳מה היא עברה המסכנה?׳ ׳מה עשו לילדה הזו?׳ ׳כולם חוזרים ברעש וצלצולים והיא מתפרקת׳. עכשיו, מי לא היה מתפרק? לא ראיתי את המשפחה שלי שנה ושלושה חודשים, אני חושבת שזו התגובה הלגיטימית. אבל התחילו לבנות לי איזשהו סיפור שהוא לא הסיפור שלי. כל אחד והסיפור שלו, לכל סיפור יש מקום. אני מבינה את זה כי יצאו נשים וסיפרו את הסיפור שלהן ואת אוטומטית מקשרת את זה לכולן. לא רציתי שיכתבו לי את הסיפור שלי, אז היה לי חשוב להגיד ׳היי, הנה אני, ככה אני נראית עכשיו. אני לא בסדר, אבל אהיה בסדר. ואני איתכם׳״.
אז היה משהו בתספורת הזאת של להחזיר שליטה.
״כן. גם לא יכולתי לראות את הבלונד הזה יותר. בשבי, לא יכולתי לראות את החום, כי אני שנים הייתי בבלונד, ובשבי ניצני העבר מתחילים לצוץ והיה לי קשה עם זה. וכשיצאתי אמרתי, אני לא אוכל לראות את הבלונד, אני חייבת לחתוך את התקופה הזאת ממני״.
ולמה את חוזרת?
״לכלום. מה שהרבה אנשים לא מבינים זה שלמי שנחטף מהעוטף לא היה למה לחזור. לא היה לי בית, לא היו לי בגדים, לא היה לי כלום. זה לא שהתגעגעתי למיטה הנעימה אצל אבא ואמא, אין לי מיטה נעימה אצל אבא ואמא. רציתי להיות מסוגלת להכין חביתה, ואין מטבח״.
אז יש דברים שאת מתעקשת עליהם בחיים הנוכחיים שלך?
״להכין לעצמי, קניות לעצמי, לנסוע לבד. לשחזר את מה שהייתי עושה לפני 7 באוקטובר. ספורט. סלטים. לנסות להחזיר לי קצת מהדורון של 6 באוקטובר. היא לא תחזור, ואני אומרת את זה לכולם, אין, היא הלכה. יש ניצנים ממנה״.
איפה את פוגשת בניצנים?
״כשאני עם המשפחה והחברים. כשאני מבשלת. אני כל כך אוהבת לבשל. שבועות זה החג שלי במשפחה, ופתאום בישלתי ולשתי בצק. אנשים אמרו, ׳התגעגענו לפשטידה שלך׳. שלחתי תמונות לחברות שאני מבשלת והן אמרו, ׳כמה חיכינו לסלפי שלך עם המיקסר׳״.
הרבה אנשים מרגישים ערבים לעתיד שלך ולשיקום שלך.
״אז פשוט צריך לא להפסיק עד שהם חוזרים. אנשים אומרים לי ׳הייתי עם חולצה עם התמונה שלך׳. תודה רבה, עכשיו שימו חולצה של גלי וזיו. באת כל מוצ״ש לעצרת? תמשיך. אנחנו מחכים שהם יחזרו כדי שנוכל להתפרק״.
