במשך חודשים ארוכים מצאתי את עצמי עוזב את ביתי, את אשתי ואת ילדיי ונוסע שוב דרומה לעזה. זה קרה כבר חמש פעמים. קרוב ל-300 ימים במדים בתוך המלחמה הכי ארוכה שידעה המדינה. לא הייתי לבד – סביבי היו חברים, אחים, הורים לילדים קטנים. כולם חיילי מילואים, כולם נושאים בעול המדינה. כשנופלים לוחמים, כשאנחנו מלווים אותם בדרכם האחרונה עם דמעות ודגלים מקופלים – אני נזכר שוב באי–הצדק שצועק לשמים.
דווקא עכשיו, כשדם הלוחמים הצעירים כל כך טרי על אדמת עזה, מתנהל לו בירושלים הדיון על חוק הגיוס – איך להכשיר שוב את אי-השוויון. איך למצוא עוד נוסחה לכך שדמי או דם חבריי יוכל להישפך, בעוד שדמם הסמוק יותר של בני הישיבות ימשיך לזרום בעורקיהם בבטחה. אין לי דבר נגד הציבור החרדי. לפי אמונתי, תורת ישראל היא הפסיפס היהודי של כולנו. מי שלומד תורה באמת, יום ולילה, ראוי לסטטוס מיוחד. יחד עם זאת, כולם כולל כולם במדינה ירדו למקלטים כשנשמעה אזעקה. בירושלים היו אפילו קבוצות של נערות שעזרו למשפחות מרובות ילדים לרדת למקלטים. כן, גם אותם אלו שלומדים תורה ושמאמינים שהתורה היא 'מגנא ומצלא' לא הסתפקו בלימוד התורה שיגן עליהם, אלא סמכו בעיקר על עובי קירות הבטון של הממ"דים או של המקלטים. הסכנה קיימת גם עכשיו, ואיתה גם הצורך להגן על עצמנו דרך הלחימה באויב.
את המחיר של הוויתורים הפוליטיים האלה אנחנו משלמים בגוף שלנו. בחיים שלנו. בשמות חיילים שנהרגו והותירו ילדים יתומים ונשים אלמנות. מי שלא לומד תורה – שיילחם. לא ייתכן שמי שמסתובב ברחובות, במרכזי קניות בגיל 20 פשוט פטור מהחובה הזאת בשם איזו קומבינה של "דחיית שירות".
המלחמה האחרונה הוכיחה ששוב אין עתודות. אנחנו המילואימניקים נשחקים עד דק. אתה מרגיש את העייפות ננעצת לך בלב. ואז חוזרים הביתה ורואים ח"כים מחייכים מול המצלמות ומבטיחים עוד חוק שיפטור עוד כמה אלפים
המלחמה האחרונה הוכיחה ששוב אין עתודות. אנחנו המילואימניקים נשחקים עד דק. אתה מרגיש את העייפות ננעצת לך בלב. ואז חוזרים הביתה ורואים ח"כים מחייכים מול המצלמות ומבטיחים עוד חוק שיפטור עוד כמה אלפים.
מישהו בירושלים חייב להבין — הדם שלנו אינו הפקר. הנטל כבד, אבל הוא צריך להיות מחולק בצורה הוגנת. די לוועדות שממציאות עוד פטורים. די לדיונים שמתקיימים כאילו אין מלחמה, כאילו אין הרוגים. אני לא שונא חרדים. אני אוהב את המדינה הזאת, ולכן אני דורש שוויון. לא מילים יפות על "ערכים יהודיים", אלא צדק אמיתי. גם בשבילנו. גם בשבילם.
גלעד כהןכל מי שאי פעם סיים לימוד מסכת גמרא מכיר היטב את הטקסט שאומרים בסיום, "הדרן עלך" - ביטוי ארמי שמקורו בסיום לימוד מסכת בתלמוד, ומשמעותו היא "נחזור אליך". הוא נאמר כדי לציין את סיום הלימוד ואת הכוונה לחזור וללמוד אותה שוב ושוב. גם כאן בלית ברירה אני אומר - הדרן עלך עזה. עוד נחזור אלייך עזה. אני מוסיף ואומר כמו בסיום מסכת: מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְּפָנֶיךָ ה' אלוקינו ואלוקי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּמְתָּ חֶלְקֵנוּ מלובשי המדים. שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים, אָנוּ מַשְׁכִּימִים לשמירה על חיי הכלל וְהֵם מַשְׁכִּימִים לשמירה על קהילתם וחייהם בלבד. אנו נופלים ואלו מפילים. אנו נופלים במלחמות והם מפילים ממשלות בזמן מלחמה. אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים.
אָנוּ רָצִים לְתופת והם?
